פורסם: 05/05/2015, 11:57לפני זמן מה פגשתי את רותי, חברה ותיקה. למדנו יחד בבית הספר היסודי, כך שמיד התחלנו להעלות זכרונות וסיפורים נוסטלגיים מאותה התקופה. רותי הזכירה לי את מנחם השמן, ילד בעל ממדים גדולים, שכל הכיתה שנאה ועשתה עליו חרם קבוצתי. מנחם תמיד הופיע מלוכלך לבית הספר, הוא היה התלמיד החלש ביותר בכיתה, ונהג להרוס לנו את כל הפעילויות החברתיות שניסינו לארגן... בקיצור, הוא היה אחד הילדים הכי דחויים אצלנו בכיתה. כשרותי שאלה אותי אם לדעתי לא היה מדובר בשנאת חינם כלפיו, התגוננתי מיד: "מה פתאום! את לא זוכרת איזה ילד מעצבן הוא היה? איך היה מרגיז את כולנו? איך היה הורס לנו הכל? זו בכלל לא היתה שנאת חינם! היתה לנו סיבה מאד טובה לשנוא אותו"!
רותי לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי: "אבל אולי שנאנו אותו סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו? אולי חשבנו שאם יש חרם על ילד אחר, סימן שאותנו כן אוהבים? אולי השנאה שלנו כלפיו, היתה בעצם הדרך שלנו לוודא שאנחנו כן מקובלות בחברה? אולי לא ניסינו מספיק לשלב אותו בפעילויות החברתיות, ולכן הוא הרגיש צורך להרוס אותן"?
"מה עובר עלייך, רותי"?, שאלתי בפליאה. "מאיפה את פתאום מביאה את רגשות האשם האלה"? רותי הוציאה מהתיק שלה דף מקומט, והושיטה לי אותו. "לא מזמן הופיע קטע מעניין בעיתון, שגרם לי לחשוב על כל מערכות היחסים שלי מהעבר", היא אמרה. "קחי, יש לי בבית את ההעתק המקורי. קחי אותו הביתה, תקראי אותו, ואם עולות לך מחשבות חדשות בראש, תתקשרי אלי לפלאפון".
מאוחר יותר בערב, כמעט ושכחתי מכל הסיפור. התיישבתי בעייפות מול הטלוויזיה, בהיתי במרקע, כשלפתע הרגשתי בכיס את הנייר המקומט שקיבלתי מרותי. הוצאתי אותו מהכיס, והתחלתי לקרוא:
משחקים בלשנוא: ישבתי עם חברה שלי בתחנה המרכזית בתל-אביב. חיכינו יחד לאוטובוס שיקח אותנו הביתה. ההמתנה היתה ארוכה ומשעממת, וניסינו להעביר את הזמן ע"י כל מיני משחקי ניחושים וחידות הגיון, אך עד מהרה המשחקים האלה נמאסו עלינו, ומצאנו את עצמינו משועממות ומתחילות לאבד את סבלנותנו. לפתע הציעה לי החברה: "מה דעתך שנשחק בלשנוא?"
"מה'"? שאלתי. בכלל לא הייתי בטוחה למה היא התכוונה.
"מה, את לא מכירה את המשחק 'לשחק בלשנוא'"? היא שאלה בפליאה, כאילו גדלנו שתינו על המשחק הזה מגיל צעיר.
"זה אפילו לא נשמע לי קצת מוכר. איזה מן משחק זה? ואיזה מן שם מוזר יש לו"?
"בואי אני אסביר לך", היא פתחה ואמרה, כשבקולה נשמע פתאום מרץ מחודש. "זה משחק שממש תפור על מקומות כמו התחנה המרכזית. צריך שיהיו סביבנו הרבה אנשים שאנחנו לא מכירות. אפשר לשחק אותו גם במסעדות, או בשדה התעופה, או בכל מקום ציבורי אחר".
"אנחנו פשוט צריכות לבחור סתם מישהו שנמצא בטווח הראיה שלנו", היא המשיכה את ההסבר שלה בהתלהבות הולכת וגדלה. "וברגע שבחרנו אותו, אנחנו צריכות להתחיל לשנוא אותו".
"לא הבנתי", אמרתי. "מה 'לשנוא אותו'?, למה? סתם מישהו שאנחנו לא מכירות? ומה בכלל כיף בזה"?
"בואי ננסה סיבוב אחד, ואת כבר תראי למה אני מתכוונת", ענתה לי חברתי. "הנה, בואי ניקח לדוגמא את הבחור הזה שם, עם החולצה האדומה".
היא הצביעה לכיוונו של בחור צעיר, שנראה בשנות העשרים המוקדמות שלו.
"איזה מן בחור הולך עם חולצה כל כך נועזת", היא אמרה. "מה, הוא חושב שהוא כזה מושלם, שהוא יכול ללבוש מה שהוא רוצה, בלי להתחשב במוסכמות החברתיות"?
"החולצה הזאת לא כל כך רעה בעיני", אמרתי לחברתי.
"אוי, בחייך, תראי איזה מבט יש לו בעיניים. הוא מסתכל ככה על כל העוברים והשבים, כאילו בוחן אם הם ראויים להתייחסות של הוד מלכותו. איזה שחצן"!
"אני לא יודעת למה את מתכוונת. הוא סתם מסתכל על האנשים שסביבו, בדיוק כמו כל אחד אחר", הערתי.
אך חברתי המשיכה בשלה: "אני לא מאמינה... עכשיו הוא מוציא מהכיס סיגריה. ידעתי שהוא מהטיפוסים האלה שמעשנים במקומות ציבוריים. איזה הרגשת מחנק הוא בטח מפיץ בכל מקום שהוא מגיע אליו".
"נכון", נאלצתי להודות. העישון באמת הגעיל אותי, בעיקר כשהוא נמצא במקום ציבורי. "זה באמת לא בסדר מצידו".
"אוי, תראי עכשיו, הוא מוציא ספר מהתיק שלו. רואים מרחוק שהוא לא מצליח להבין ספרים רציניים, אני בטוחה שיש לו בבית רק ספרי קומיקס"!
"אני ממש שונאת אנשים שלא מצליחים להתייחס בכבוד לספרות איכותית", הערתי בכעס. "הם חושבים שכל החיים זה רק בדיחות וסיפורים טיפשיים".
"רואים על הפרצוף שלו שהוא לא רציני לגבי שום דבר בחיים שלו"! העירה חברתי בזעם מתגבר.
הבחור הצעיר קם ממקומו וניגש לקיוסק הסמוך.
"אני בשוק" העירה חברתי. "תראי איך הוא ניגש לקנות שתייה. הוא חייב לקנות קולה. מים כבר לא טובים בשבילו. הוא ממש מעורר רחמים, הוא חי את החיים שלו לפי פרסומות. אין לו שום דעה עצמית. הוא פשוט קונה את כל מה שמפרסמים בטלוויזיה".
"וזה עוד מילא"... היא הוסיפה מיד, "תחשבי על זה שהוא לא מסוגל לדחות סיפוקים אפילו בדקה. הוא מרגיש צמא, הוא חייב מיד לקנות משהו לשתות. איפה קצת מתינות, איפה שיקול הדעת. קצת כבוד עצמי לא יזיק לו".
"כן", נאנחתי "מילא אם הוא היה מזלזל רק בעצמו, אבל אני בטוחה שהוא מזלזל גם בבני המשפחה שלו, בהורים שלו", נידבתי רעיון. "הם בטח כבר לא כל כך צעירים, והוא לא משקיע אפילו שיחת טלפון אחת בשביל להתעניין בשלומם"!
"תראי, הוא מוציא עכשיו את הפלאפון שלו מהכיס. בטח הוא רוצה להתקשר לעוד אחד מהחברים הליצנים שלו, כל החבורה שלו מורכבת מחבר'ה כמוהו, אני בטוחה"!
החלטתי לעשות מעשה. "זהו, אני קמה והולכת לומר לו בדיוק מה אני חושבת על אנשים כמוהו. לא יתכן שהוריו המסכנים ישבו חולים בבית, כשהוא מבזבז את הזמן בשיחות טפשיות עם חברים עצלנים כמוהו"! אמרתי כשאני מתרוממת מהספסל שלי, ומתכוונת לצעוד לכיוונו.
ברגע הזה חברתי אחזה בידי, כאילו מאבדת עניין, ואמרה: "טוב, תחזרי לשבת. בואי נעבור עכשיו לגברת ההיא עם הכלב הלבן".
סיימתי לקרוא את הקטע הקצר עם תחושות מעורבות בקרבי. מצד אחד הייתי מבודחת ועליזה (אני בטוחה שהייתי יכולה להיות די טובה במשחק הזה ולהוסיף להן כמה רעיונות משלי), ומצד שני הרגשתי צורך פנימי עצום להתקשר מייד לרותי. רציתי לספר לה כיצד לפתע הבנתי את תחושותיה. הרי היה לנו כל כך כייף לקטול את מנחם השמן, היה כל כך קל לרדת עליו. היה כל כך נחמד שתמיד יש על מי לכעוס ועל מי לדבר.
שנאה ואהבה: האם זה כל כך קל וכייף לשנוא בני אדם? כנראה שכן, עניתי לעצמי.
ככל שהמשכתי לחשוב על הנושא, שמתי לב שכאשר מדובר במציאת המגרעות שבזולת הדמיון שלנו משמש כ'מעיין נובע' של רעיונות, אך כאשר מדובר בלמצא את הטוב, הדבר דורש מחשבה ומאמץ.
ניסיתי לדמיין את עצמי משחקת במשחק הפוך, ב'משחק האהבה', משחק בו אוהבים אדם שלא מכירים ודנים כל פעולה שלו לחיוב – הוא מתקשר? הוא בטח מתקשר להוריו לשאול לשלומם. הוא קונה שתייה, הוא בטח מאוד צמא וחשב הרבה לפני שהוא הוציא את הכסף וכו' – איזה שעמום! למי יש כח להתחיל לחשוב על כל פעולה ופעולה של הזולת... איפה כל הכיף, ה'זוהר' והזרימה של 'משחק השנאה'?
ההבנה הזו התחברה באופן נפלא למה שכבר ידעתי מתפיסת היהדות. בעברית, המילה אהבה נובעת מן השורש הב, כלומר תן. בכדי לאהוב עלינו לתת. האהבה היא לא דבר שזורם מאליו אלא דבר בו עלינו להשקיע. רק כאשר נותנים ניתן לאהוב, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא הקשר שבין הורים לילדים. ה'אהבה' המתוארת בסרטים, שלא דורשת שום מאמץ היא למעשה לא יותר מ'הידלקות' רגעית. בכדי להעריך מישהו ולאהוב אותו, עלינו להשקיע מאמץ. לעומת זאת, בכדי לשנוא עלינו פשוט לזרום, ומכאן באה הרגשת ה'כיף'.
מעבר לעיסוק ברמה הרעיונית, ניסיתי גם לחשוב - האם אני "חוטאת" בשנאת חינם בחיי היומיום שלי?
כמובן שאינני משחקת ב'משחק השנאה' כדרך חיים, אבל האם יתכן שיש בסביבתי אנשים שאני 'ממציאה' סיבות בכדי לא לאהוב אותם? ומה לגבי מצבים שבהם חברי מדברים על אדם מסוים, ומספרים עליו דברים שליליים? האם ההקשבה שלי יכולה להיחשב כשיתוף פעולה איתם?
חשבתי לעצמי שקיימים מקרים רבים שבהם אני נגררת לשנאת חינם, אפילו אם מדובר בסוג הפשוט יותר של שנאה. למשל, כל האנשים בעבודה שלי 'נהנים' לשנוא את המנהל שלנו, ואני - כמו כולם - תמיד מוכנה לפרסם אנקדוטות קטנות ועסיסיות שגיליתי עליו... או למשל, השכן המוזר שגר בבניין שלנו. נדמה שכל דיירי הבית – ואני בתוכם - פשוט מחפשים אחר סיבות להוכיח שהוא עוסק בעניינים לא חוקיים, למרות שאיש מאיתנו לא יודע על כך דבר באמת.
הצלחתי בקלות רבה לחשוב על דוגמאות רבות (רבות מדי!) שבהן אני נכשלת בשנאת חינם, בסלידות קטנות וכמעט חסרות משמעות כלפי אנשים שונים. רציתי לדבר על כך עם רותי. רציתי לבדוק איתה ביחד האם באמת התנהגותנו כלפי מנחם היתה התנהגות של שנאת חינם, והאם השנאה שלנו כלפיו היתה בעצם רק איזה משחק של 'לשנוא'.
אך אפילו לפני זה...
היתה לי משאלה לפגוש את מנחם "השמן", ולהתנצל בפניו על כל השנים האומללות שלו. מבינים אותי?...
רותי לא נראתה מרוצה מהתשובה שלי: "אבל אולי שנאנו אותו סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו? אולי חשבנו שאם יש חרם על ילד אחר, סימן שאותנו כן אוהבים? אולי השנאה שלנו כלפיו, היתה בעצם הדרך שלנו לוודא שאנחנו כן מקובלות בחברה? אולי לא ניסינו מספיק לשלב אותו בפעילויות החברתיות, ולכן הוא הרגיש צורך להרוס אותן"?
"מה עובר עלייך, רותי"?, שאלתי בפליאה. "מאיפה את פתאום מביאה את רגשות האשם האלה"? רותי הוציאה מהתיק שלה דף מקומט, והושיטה לי אותו. "לא מזמן הופיע קטע מעניין בעיתון, שגרם לי לחשוב על כל מערכות היחסים שלי מהעבר", היא אמרה. "קחי, יש לי בבית את ההעתק המקורי. קחי אותו הביתה, תקראי אותו, ואם עולות לך מחשבות חדשות בראש, תתקשרי אלי לפלאפון".
מאוחר יותר בערב, כמעט ושכחתי מכל הסיפור. התיישבתי בעייפות מול הטלוויזיה, בהיתי במרקע, כשלפתע הרגשתי בכיס את הנייר המקומט שקיבלתי מרותי. הוצאתי אותו מהכיס, והתחלתי לקרוא:
משחקים בלשנוא: ישבתי עם חברה שלי בתחנה המרכזית בתל-אביב. חיכינו יחד לאוטובוס שיקח אותנו הביתה. ההמתנה היתה ארוכה ומשעממת, וניסינו להעביר את הזמן ע"י כל מיני משחקי ניחושים וחידות הגיון, אך עד מהרה המשחקים האלה נמאסו עלינו, ומצאנו את עצמינו משועממות ומתחילות לאבד את סבלנותנו. לפתע הציעה לי החברה: "מה דעתך שנשחק בלשנוא?"
"מה'"? שאלתי. בכלל לא הייתי בטוחה למה היא התכוונה.
"מה, את לא מכירה את המשחק 'לשחק בלשנוא'"? היא שאלה בפליאה, כאילו גדלנו שתינו על המשחק הזה מגיל צעיר.
"זה אפילו לא נשמע לי קצת מוכר. איזה מן משחק זה? ואיזה מן שם מוזר יש לו"?
"בואי אני אסביר לך", היא פתחה ואמרה, כשבקולה נשמע פתאום מרץ מחודש. "זה משחק שממש תפור על מקומות כמו התחנה המרכזית. צריך שיהיו סביבנו הרבה אנשים שאנחנו לא מכירות. אפשר לשחק אותו גם במסעדות, או בשדה התעופה, או בכל מקום ציבורי אחר".
"אנחנו פשוט צריכות לבחור סתם מישהו שנמצא בטווח הראיה שלנו", היא המשיכה את ההסבר שלה בהתלהבות הולכת וגדלה. "וברגע שבחרנו אותו, אנחנו צריכות להתחיל לשנוא אותו".
"לא הבנתי", אמרתי. "מה 'לשנוא אותו'?, למה? סתם מישהו שאנחנו לא מכירות? ומה בכלל כיף בזה"?
"בואי ננסה סיבוב אחד, ואת כבר תראי למה אני מתכוונת", ענתה לי חברתי. "הנה, בואי ניקח לדוגמא את הבחור הזה שם, עם החולצה האדומה".
היא הצביעה לכיוונו של בחור צעיר, שנראה בשנות העשרים המוקדמות שלו.
"איזה מן בחור הולך עם חולצה כל כך נועזת", היא אמרה. "מה, הוא חושב שהוא כזה מושלם, שהוא יכול ללבוש מה שהוא רוצה, בלי להתחשב במוסכמות החברתיות"?
"החולצה הזאת לא כל כך רעה בעיני", אמרתי לחברתי.
"אוי, בחייך, תראי איזה מבט יש לו בעיניים. הוא מסתכל ככה על כל העוברים והשבים, כאילו בוחן אם הם ראויים להתייחסות של הוד מלכותו. איזה שחצן"!
"אני לא יודעת למה את מתכוונת. הוא סתם מסתכל על האנשים שסביבו, בדיוק כמו כל אחד אחר", הערתי.
אך חברתי המשיכה בשלה: "אני לא מאמינה... עכשיו הוא מוציא מהכיס סיגריה. ידעתי שהוא מהטיפוסים האלה שמעשנים במקומות ציבוריים. איזה הרגשת מחנק הוא בטח מפיץ בכל מקום שהוא מגיע אליו".
"נכון", נאלצתי להודות. העישון באמת הגעיל אותי, בעיקר כשהוא נמצא במקום ציבורי. "זה באמת לא בסדר מצידו".
"אוי, תראי עכשיו, הוא מוציא ספר מהתיק שלו. רואים מרחוק שהוא לא מצליח להבין ספרים רציניים, אני בטוחה שיש לו בבית רק ספרי קומיקס"!
"אני ממש שונאת אנשים שלא מצליחים להתייחס בכבוד לספרות איכותית", הערתי בכעס. "הם חושבים שכל החיים זה רק בדיחות וסיפורים טיפשיים".
"רואים על הפרצוף שלו שהוא לא רציני לגבי שום דבר בחיים שלו"! העירה חברתי בזעם מתגבר.
הבחור הצעיר קם ממקומו וניגש לקיוסק הסמוך.
"אני בשוק" העירה חברתי. "תראי איך הוא ניגש לקנות שתייה. הוא חייב לקנות קולה. מים כבר לא טובים בשבילו. הוא ממש מעורר רחמים, הוא חי את החיים שלו לפי פרסומות. אין לו שום דעה עצמית. הוא פשוט קונה את כל מה שמפרסמים בטלוויזיה".
"וזה עוד מילא"... היא הוסיפה מיד, "תחשבי על זה שהוא לא מסוגל לדחות סיפוקים אפילו בדקה. הוא מרגיש צמא, הוא חייב מיד לקנות משהו לשתות. איפה קצת מתינות, איפה שיקול הדעת. קצת כבוד עצמי לא יזיק לו".
"כן", נאנחתי "מילא אם הוא היה מזלזל רק בעצמו, אבל אני בטוחה שהוא מזלזל גם בבני המשפחה שלו, בהורים שלו", נידבתי רעיון. "הם בטח כבר לא כל כך צעירים, והוא לא משקיע אפילו שיחת טלפון אחת בשביל להתעניין בשלומם"!
"תראי, הוא מוציא עכשיו את הפלאפון שלו מהכיס. בטח הוא רוצה להתקשר לעוד אחד מהחברים הליצנים שלו, כל החבורה שלו מורכבת מחבר'ה כמוהו, אני בטוחה"!
החלטתי לעשות מעשה. "זהו, אני קמה והולכת לומר לו בדיוק מה אני חושבת על אנשים כמוהו. לא יתכן שהוריו המסכנים ישבו חולים בבית, כשהוא מבזבז את הזמן בשיחות טפשיות עם חברים עצלנים כמוהו"! אמרתי כשאני מתרוממת מהספסל שלי, ומתכוונת לצעוד לכיוונו.
ברגע הזה חברתי אחזה בידי, כאילו מאבדת עניין, ואמרה: "טוב, תחזרי לשבת. בואי נעבור עכשיו לגברת ההיא עם הכלב הלבן".
סיימתי לקרוא את הקטע הקצר עם תחושות מעורבות בקרבי. מצד אחד הייתי מבודחת ועליזה (אני בטוחה שהייתי יכולה להיות די טובה במשחק הזה ולהוסיף להן כמה רעיונות משלי), ומצד שני הרגשתי צורך פנימי עצום להתקשר מייד לרותי. רציתי לספר לה כיצד לפתע הבנתי את תחושותיה. הרי היה לנו כל כך כייף לקטול את מנחם השמן, היה כל כך קל לרדת עליו. היה כל כך נחמד שתמיד יש על מי לכעוס ועל מי לדבר.
שנאה ואהבה: האם זה כל כך קל וכייף לשנוא בני אדם? כנראה שכן, עניתי לעצמי.
ככל שהמשכתי לחשוב על הנושא, שמתי לב שכאשר מדובר במציאת המגרעות שבזולת הדמיון שלנו משמש כ'מעיין נובע' של רעיונות, אך כאשר מדובר בלמצא את הטוב, הדבר דורש מחשבה ומאמץ.
ניסיתי לדמיין את עצמי משחקת במשחק הפוך, ב'משחק האהבה', משחק בו אוהבים אדם שלא מכירים ודנים כל פעולה שלו לחיוב – הוא מתקשר? הוא בטח מתקשר להוריו לשאול לשלומם. הוא קונה שתייה, הוא בטח מאוד צמא וחשב הרבה לפני שהוא הוציא את הכסף וכו' – איזה שעמום! למי יש כח להתחיל לחשוב על כל פעולה ופעולה של הזולת... איפה כל הכיף, ה'זוהר' והזרימה של 'משחק השנאה'?
ההבנה הזו התחברה באופן נפלא למה שכבר ידעתי מתפיסת היהדות. בעברית, המילה אהבה נובעת מן השורש הב, כלומר תן. בכדי לאהוב עלינו לתת. האהבה היא לא דבר שזורם מאליו אלא דבר בו עלינו להשקיע. רק כאשר נותנים ניתן לאהוב, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא הקשר שבין הורים לילדים. ה'אהבה' המתוארת בסרטים, שלא דורשת שום מאמץ היא למעשה לא יותר מ'הידלקות' רגעית. בכדי להעריך מישהו ולאהוב אותו, עלינו להשקיע מאמץ. לעומת זאת, בכדי לשנוא עלינו פשוט לזרום, ומכאן באה הרגשת ה'כיף'.
מעבר לעיסוק ברמה הרעיונית, ניסיתי גם לחשוב - האם אני "חוטאת" בשנאת חינם בחיי היומיום שלי?
כמובן שאינני משחקת ב'משחק השנאה' כדרך חיים, אבל האם יתכן שיש בסביבתי אנשים שאני 'ממציאה' סיבות בכדי לא לאהוב אותם? ומה לגבי מצבים שבהם חברי מדברים על אדם מסוים, ומספרים עליו דברים שליליים? האם ההקשבה שלי יכולה להיחשב כשיתוף פעולה איתם?
חשבתי לעצמי שקיימים מקרים רבים שבהם אני נגררת לשנאת חינם, אפילו אם מדובר בסוג הפשוט יותר של שנאה. למשל, כל האנשים בעבודה שלי 'נהנים' לשנוא את המנהל שלנו, ואני - כמו כולם - תמיד מוכנה לפרסם אנקדוטות קטנות ועסיסיות שגיליתי עליו... או למשל, השכן המוזר שגר בבניין שלנו. נדמה שכל דיירי הבית – ואני בתוכם - פשוט מחפשים אחר סיבות להוכיח שהוא עוסק בעניינים לא חוקיים, למרות שאיש מאיתנו לא יודע על כך דבר באמת.
הצלחתי בקלות רבה לחשוב על דוגמאות רבות (רבות מדי!) שבהן אני נכשלת בשנאת חינם, בסלידות קטנות וכמעט חסרות משמעות כלפי אנשים שונים. רציתי לדבר על כך עם רותי. רציתי לבדוק איתה ביחד האם באמת התנהגותנו כלפי מנחם היתה התנהגות של שנאת חינם, והאם השנאה שלנו כלפיו היתה בעצם רק איזה משחק של 'לשנוא'.
אך אפילו לפני זה...
היתה לי משאלה לפגוש את מנחם "השמן", ולהתנצל בפניו על כל השנים האומללות שלו. מבינים אותי?...