יש לי חבר שהיה מעורב, שלא באשמתו, בתאונת דרכים קשה. הוא אישית יצא מזה ללא פגע בגוף, אך הוא בהחלט זועזע מהאירוע. כעבור יומיים הוא נהג רכבו ולפתע תקלה ברכב גרמה לו לאבד שליטה. הרכב נהרס כליל והוא יצא ללא כל פגע גופני. אני מדגיש שהוא לא נגע גופנית, היות וצמידות האירועים בהם היה מעורב ובגללם כמעט נהרג פעמיים - זעזעו את נפשו. הוא החליט שהקב"ה מאותת לו - וקיבל על עצמו לעשות 'תשובה' כללית. את התהליך הוא פתח ביום צום שהוא קיבל על עצמו. אישית, איני זוכר כי אי פעם ראיתי אדם שכה הזדהה עם צום שקיים. הסיבה ברורה: הוא קיבל על עצמו את הצום, כשהרקע להחלטה היה נהיר לו וליווה אותו בימים ובלילות (נטולי השינה). הוא הזדהה לחלוטין עם הצורך בצום וממילא הפיק ממנו רבות.

מכאן, 'להבדיל', לצום עשה בטבת. שום פטנט מתודי לא יסייע לנו להחיות צום אם לא מזדהים עם סיבות קביעתו. המוני אנשים מזדהים עם יום הכיפורים, לא רק משום חומרתו ההלכתית מדאורייתא, אלא גם בגלל שהם מבינים את הצורך האישי שלהם בו. באותה מידה, המוני אנשים מתקשים להזדות ע צומות החורבן, מהסיבה העצובה שהם פשוט לא חשים בחסרון המקדש.
בדורות עברו הצליחו יהודים לצום ולהתפלל מעומק ליבם למען הקמת המקדש וגאולת ישראל. הם הצליחו בכך בין השאר מפני שהם סבלו מרעב ומחולי, מרדיפות ומדלות, ואלו סייעו להם לחוש על בשרם עד כמה הגאולה חסרה להם. דווקא אנו, שזכינו לחיות בדור של ראשית הגאולה ובתוך שפע יחסי - נעשינו לפע 'מסתפקים במועט'. בסך הכל טוב לנו במצבנו, ולכול היותר כמהים אנו להעלאה במשכורת ולעוד חופשה מוצלחת. רק על יד טיפוח תודעה והבנה עם חשיבות הצום ותכניו, נגיע בע"ה במהרה לימים בהם תתקיים בנו נבואה אחרת של זכריה:(ח) "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי - יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
(הרב יונה גודמן)