"נגיד שהייתי מת," נדב שכב על הגב ובהה ברקיע משובץ הכוכבים שעליו. "מה היית אומר עלי בהספדים?"
יונתן הביט בו. "למה ככה, אח שלי?"
"לא, לא, אני רציני איתך. אתה לא חושב שחבל לשמור את כל הפרגונים לאחרי?"
"לא מבין אותך, אחי, מאיפה זה בא לך עכשיו?!" יונתן לא הבין מה נפל עליו באמצע המדבר, כשהם שוכבים אחד על יד השני ומתבוננים בשמיים, ומסביב דממה. מה זה השאלה המוזרה הזאת פתאום?!
"אחי," נדב התהפך לבטן ונעץ את עיניו בחברו. "חשבתי על זה, אנחנו מסתובבים בין אנשים כל היום, ציניים. יעני, אם תחמיא למישהו, תתחנף אליו. למה לא לגדל ת'בנאדם, אח שלי?! אתה יודע מה זה יכול לתת לו? למה רק בסוף נזכרים לספר איזה איש היה?! בוא נחסוך את הדמעות האלה, נהפוך את ההספדים לפצצות קידום, לא ככה?"