פעולת לשבת-בין המצרים

*יש למטה את הצופר והפעולה מעוצבים:) בהצלחה

נספר לחניכים בלשוננו את הסיפור הבא:“קל דעת אחד שאל את רבי יוסי בר מבריסק: מה הטעם במנהגי האבלות של שלושת השבועות?האם אין הם מיותרים?..”בשלב זה נעצור את הסיפור ונבקש מהחניכים לענות לאותו “קל דעת”.נשאל:– האם השאלה של אותו יהודי איננה מנקרת גם בלבנו? ובאמת, אנו מתפללים לבניין ירושלים בכל יום,מדוע יש צורך עוד בשלושה שבועות שבהם מתנהגים ממש כאבלים?…– האם ימי ‘בין המצרים’ אינם בעינינו לעתים כ’מטרד’ שהיינו מעדיפים לוותר עליו(ובייחוד שהם חלים בעיצומו של החופש הגדול…)?נדון עם החניכים בשאלות ונעודד אותם להביע את דעתם הכנה בלי חשש, בצורה מכובדת וראויה, כמובן.מדריך, שים לב! דווקא התייחסות כנה ואמתית לבעיה וירידה לשורשיה (ללא ניסיון לטשטש או להתעלם ממנה)עשויים להניב רצון עמוק יותר להתמודדות אתה.
לאחר שנשמע את דברי החניכים נחזור לסיפור:
“…השיב לו רבי יוסי: משל למה הדבר דומה? לדליקה שפרצה בעיר וכילתה כמה בתים.מי מבעלי הבתים שאכפת לו מהאסון שקרה, מפשפש בתילי האפר, אוסף ושומר לעצמו את שרידי מה שהיה ביתו.כך יזכור ויפעל לבניין ביתו בקרוב. מי שהאסון אינו נוגע אליו והוא אף אינו מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל,מובטח לו שגם לא ישקיע בבניין ביתו מחדש.
והנמשל: כל זמן שאנו מתאבלים באופן מעשי על חורבן ירושלים והמקדש – מובטח לנו שיקום וייבנה מחדש כי אנו מעידים בכך שאיננו אדישים לחורבן ומצפים בכל רגע לתקומה.
”נדון עם החניכים:– מה דעתכם על התשובה? האם אכן דיני האבלות מסייעים לנו להחיות את זיכרון המקדש?נסביר לחניכים שכעת נעסוק בהלכות בין המצרים וברקע לחורבן מתוך רצון להעמיק את הבנתנו בדברים ולהשיב אותם אל לבנו
.#נשחק פרה עיוורת. נשאל: האם זה כיף להיות הפרה העיוורת? לא! זה קשה מאוד! אנחנו רגילים לזהות אנשים ע"י העיניים, ועכשיו אנחנו צריכים לזהות אותם בחושים אחרים וזה מאוד מאוד מקשה ולא נוח! ככה אנחנו ביחס לבית המקדש. אנשים שחיו כ שבית המקדש היה קיים ונחרב, הרגישו שלקחו להם את האור, את העיניים, וזה היה קשה להם וכואב להם כל כך! אבל ילד שנולד עיוור, בכלל לא יודע מה הוא מפסיד.. וכאלה אנחנו. התרגלנו למציאות עיוורת, התרגלנו לחיות על פי כללי המשחק החסרים
# חומות ירושלים נפרצו- משחקים חתול ועכברקוראים ל3 חניכים ואומרים ל2 להחזיק ידיים הכי חזק שהם יכולים ולשלישי לנסות להפריד את הידיים שלהם.מסר: מדמה את פריצת החומות.
#חסרון בית המקדש:משחקים בקבוק ולוקחים את הבקבוק, משחקים הדגל ולוקחים את הדגלים.מסר: לקחו לנו משהו שחשוב , שמשמעותי וצריך להסתדר בלעדיו..

@צופר: מצורף למטה מעוצבב
 על גבעה אחת ניגן לו רועה צאן בחלילו האהוב. המנגינה היתה שובת לב. כל הכבשים נמשכו בחבלי המנגינה וצעדו אחרי הרועה. מנגינות החליל החיו את נפש הרועה והוא לא עזב את חלילו. יום אחד, התרשל הרועה בניגונו ואיבד את החליל, והחליל נשכח באחד השדות שבדרך. למרות החיפושים הרבים, לא נמצא החליל, אך במקומו נמצא חליל חדש. הרועה ניסה את החליל החדש, אך למרבה האכזבה הוא גילה שבחליל החדש חסרים חורים, ואי אפשר לנגן בו את המנגינות המקסימות שאותן הרועה אהב כל כך לנגן. הרועה שקע בייאוש עמוק, ולא ידע כיצד יעודד את נפשו. עברו הימים, והרועה התחיל להתרגל לחליל החדש. הוא למד להסתפק במעט החורים שהיו בחליל, ולמד מנגינות חדשות. המנגינות אמנם היו פחות יפות, והכבשים כבר לא נמשכו אחריהן, אבל זה מה שהיה, והרועה למד לאהוב אותן כמו שהן... עד היום הרועה מנגן לעצמו מנגינות פשוטות עם החליל הפשוט. הוא כבר לא מחפש את חלילו הקודם, הוא כבר התרגל לחליל החדש. אם הרועה לא היה שוכח את הימים הטובים ההם, בהם היה מנגן בחליל הישן וכל העדר אחריו, הוא היה ממשיך לחפש את החליל הישן ואולי היה מוצא אותו.אבל כעת, אין סיכוי שימצא את החליל, מכיוון שאינו מחפש כלל..אהובות שלנו! הסיפור הזה הוא בעצם משל..הרועה הוא עם ישראל, והמנגינה המתנגנת בחליל היא מנגינת החיים של עם ישראל. כשבית המקדש היה קיים, עם ישראל יכל לחיות את חייו בשלמות ובמלאות, כמו מנגינות החליל הנפלאות והמיוחדות שהתנגנו כשהחליל היה שלם, עם כל החורים. לעם ישראל היה טוב במצב הזה, הוא הרגיש חיים שלמים ונכונים. אך לאחר שחטאנו, נחרב בית המקדש ועם ישראל הגיע למציאות של חליל עם פחות חורים, והמנגינה יצאה קטועה ומזוייפת.. ולכן בהתחלה היה יאוש והאנשים חשבו שכבר לא יוכלו לעבוד את ה'! אבל לאט לאט, הם התרגלו למצב החדש ולמדו לחיות איתו. המנגינה המזוייפת כבר לא צרמה להם..ואנחנו היום, ממשיכים עם החליל החדש והפשוט, חסר החורים, ומנגנים לעצמנו שברי מנגינות,בלי לחוש בכלל בחיסרון ובחוסר השלמות של מציאות בלי בית מקדש.אוהבות מלאא שבת שלום!