אחיה דסקל ז״ל, היה בוגר סניף נבני עקיבא נו"ש ונפל בא' טבת בעזה, כחלק ממלחמת חרבות ברזל.
הפעולה מתמקדת בתכונה אחת ובולטת שלו, טובת הכלל. פעמים רבות במהלך חייו שם את טובת הכלל לפני טובתו האישית.

חלק א' - משחק
ציוד: סוכריות ופתקים ב2 צבעים שונים (לצורך הדוגמא: כחול ואדום)
חוקי המשחק: כולם מרימים פתקים, ולפי הרמת הפתקים של כל מי שמשתתף במשחק מקבלים סוכריות.

• אם כולם מרימים פתק כחול, כל החניכים מקבלים סוכרייה אחת.
• אם כולם מרימים פתק כחול, וחניך אחד מרים פתק בצבע אדום, מי שהרים פתק אדום מקבל חמש סוכריות.
• אם הפתקים מעורבבים (כלומר חלק הרימו כחול וחלק הרימו אדום), אף אחד לא מקבל סוכרייה.

סופרים עד 3 (שלוש.. ארבע... ו...) וכל חניך מרים את הפתק שהוא רוצה. אסור לתכנן מראש כקבוצה איזה פתק מרימים.

סיכום: לכל אחד מהחניכים הייתה אפשרות לבחור איזה פתק הוא מרים, ולהשפיע האם רק הוא נהנה מהסוכריות, או שכולם נהנים מהם.
*לחניכים בוגרים יותר אפשר להוסיף פה שאלה: מה לדעתכם הדרך הנכונה לפעול בעולם - בהתבטלות כלפי טובת הכלל?

סיפור:
מספרים את הסיפור של העץ הנדיב (מצורף בקובץ)

סיכום:
אמו של אחיה ז"ל מספרת עליו: "אחיה אף פעם לא היה דברן גדול. הוא היה עדין נפש, מופנם, אבל עם לב ענק וטוב. כל מי שביקש ממנו משהו, הוא תמיד עשה בשמחה ותמיד שמר על האחיינים שלו. כולם אהבו אותו מאוד.
הוא היה איש ספר, קרא המון ספרי פילוסופיה ועומק, והקדיש זמן ללמוד תורה. הוא היה אידיאליסט בכל רמ"ח איבריו, כתב לעצמו משפטים של הרמב"ם ודיבר על הרצון לעשות את המקסימום."
מאחיה אנחנו לומדים שמים שקטים חודרים עמוק. אנחנו לומדים על החשיבה על האחר, על הנתינה לאחר בשמחה. לאחיה היה סדר עדיפויות מאוד ברור, וגם בצבא לא וויתר על לימוד התורה היומי שלו. הוא תמיד הסתובב עם פנים קורנות, נעימות ועוצמה שקרנה ממנו החוצה, וחצי חיוך. בכל דבר שעשה, בלימודים או בצבא, בחר ב"אמור מעט ועשה הרבה". אחיה היה ביישן, מצחיק ומוכשר. הוא לא פחד לתת מעצמו ושם את טובת הכלל ואת טובת עם ישראל לפניו, עד הרגע האחרון.

שנזכה להיות ראויים להקרבה שלו.
יהי זכרו ברוך.

מצ"ב קובץ להדפסה לשימושכם.