במגרש גדול היו אלפי אבנים, כל אחת התפארה בחשיבותה.
האחת אמרה: "כמה חזקה וקשה אני"
השניה אמרה: "כמה מחודדת אני"
כך כל האבנים התגאו בעצמם.
באותו המגרש היתה אבן אפורה ושחוקה, שאר האבנים צחקו עליה ואמרו: "מה כבר יש בך אבן אפורה, מי כבר ירצה אותך..?"
יום אחד באו למקום בנאים מארמון המלך וחיפשו אבנים כדי לבנות למלך בניין מגורים חדש.
הם לקחו את כל האבנים החזקות, את כל האבנים החדות, וכל אחת מהאבנים שמחה על הזכות להיות חלק מבניין המלך.
האבן האפורה נשארה מאחור, כולם עזבו אותה בצחוק מזלזל.
לאחר כמה חודשים הבניין
הושלם, בניין מפואר מאין כמוהו.
לכבוד הארוע רצה אוהבו של המלך לעצב למלך כתר חדש, הוא יצא לחפש אבנים טובות ומרגליות.
הוא הגיע אל מגרש האבנים הגדול ושם מצא אבן אפורה, הוא הסתכל עליה והחל לשפשפה בבגדיו.
ככל ששפשף כך היא הוברקה יותר עד שהייתה מנצנצת ומאירה.
לקח אותה ושם אותה באמצע הכתר.
כשהגיע היום הגדול נכנס המלך אל מעונו החדש, וכשישב על כס מלכותו הגיש לו אוהבו את הכתר המחודש.
כתר נפלא ונוצץ.
כל האבנים שהיו שם זיהו את אותה האבן שמאסו וזילזלו בה, הם נבוכו והרכינו ראשם לאבן הנוצצת..
 
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאש פִּנָּה" (תהילים, קיח)
הפסוק הזה כתוב על דוד המלך, שאחיו מאסו בו ולבסוף היה לראש פינה - למלך ישראל!
בחיינו אנו פוגשים כל מיני אנשים, לפעמים נראה לנו אדם קצת מוזר, קצת שפל וחסר בטחון ואנו בוחרים לא להחשיבו ולעיתים אף למאוס בו.
הראייה שלנו היא שיטחית וחיצונית בלבד, אם נעמיק בו מעט נראה שאותו אדם רב מעלה, גאון ובעל מידות טובות.
אל נזלזל בשום אדם, אל ניתן לראייה הקטנה שלנו להטעות אותנו.
אנו רואים רק בעיניים ובורא עולם רואה ללב האדם.
תכבד כל אדם, תעריך כל ברייה, כולנו הרי בניו של מלך, כך תזכה שגם אותך יכבדו ויעריכו כולם.
מי יודע, אולי אותו אדם שתתן לו יחס שווה יתגלה לך כמעיין המתגבר ודוקא הוא זה שירים אותך מעלה..

בשעות אלו, נשתדל כולנו להוסיף טוב, להוסיף התבוננות והסתכלות.