"מה זו הצרות העין הזאת?..."
האמת, שזה ממש לא מתאים לו, כל הזמן מפרגן ודואג לנו, אז למה תמיד רק חצי...?" - כך התלחששו ביניהם המשתתפים בשיעור היומי הקבוע בבית הכנסת השכונתי על רחמים השמש הזקן.
כמידי יום, הוא היה מגיש למשתתפים מגשים עם כיבוד וכוסות שתיה חמה או קרה, תלוי בעונות השנה.
אבל תמיד רק חצי... רחמים השמש הדואג והאיכפתי דאג שהכוסות יהיו מלאים רק עד החצי ולא טיפה יותר, כך בדבקות מלאה למרות כל הבקשות החוזרות והנשנות של המשתתפים: "אם אתה כבר דואג ומפרגן, אז לפחות שיראו שזה מהלב - תמלא עד הסוף!".
עונות השנה חלפו להן בקצב מטריד והשנים נתנו את אותותיהן ברחמים הזקן.
בשוכבו מרותק למיטתו ביקש מבנו שימשיך את מורשתו לדאוג למשתתפי השיעור ויגיש להם כיבוד ושתיה.                            
הבן, שגם הוא התפלא לפשר התנהגותו המוזרה של אביו, ניסה לברר עימו: "אבל אבא, למה תמיד רק חצי?... מה הבעיה שאמזוג כוסות שתיה מלאים ומכל הלב?".
"בני יקירי, דע לך שכל השנים הקפדתי שהכוסות לא תהיינה מלאות בכוונה! 
יודע למה?...
בין משתתפי השיעור ישנם גם שני מבוגרים זקנים שידיהם רועדות. 
אם הם יקחו ליד כוס מלאה זה ישפך. הייתי מוכן שבמשך שנים ישפילו אותי ויצחקו עליי ורק שלא ישפך להם והם יתבזו מכך...". 
(סיפור אמיתי).
כמה באמת אנו רגישים לזולת? כמה באמת אנו מוכנים לתת לאחר, לשונה?