גילאים: ח-ט וגם זה לא מחייב. רק לשבטים שגדולים בגיל וגם בוגרים.
אורך הסיפור: ארוך אבל שווה את ההקרבה.
דברים שצריך : רגש הסיפור הזה מאוד קשה. צריך לדעת לקרוא אותו נכון.

יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו מביה"ס. שמו היה עידו. היה נראה שהוא סוחב את כל הספרים שלו.
חשבתי לעצמי: למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.
היה לי סופשבוע עמוס [מלא במסיבות ומשחקי כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ] אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת.
בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, מעיפים לו את הספרים מהיד ודוחפים אותו לאדמה.
המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק של 3 מטר ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.
ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו ראיתי דמעות בעיניו.
נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החבר'ה האלה מגעילים". הוא הסתכל אליי ואמר "היי..תודה" וחייך.
זה היה אחד מאותם החיוכים המראים הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראית אותו קודם, איפה הוא גר.
מסתבר, שהוא גר לידי. אז שאלתי אותו איך זה שלא ראיתי אותו קודם לכן. הוא אמר שהוא הלך לבית ספר פרטי וחשבתי שבחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לביה"ס פרטי לפני כן.
דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מן הספרים.מסתבר שהוא ילד "גזעי" ודי מגניב..
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק איתנו כדורגל? הוא ענה שכן.
בילנו ביחד כל הסופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר, כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.
ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.
אמרתי לו "נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום". הוא צחק והעביר לי חלק מן הספרים.
במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים.
כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה.
ידעתי שכל הזמן נשאר חברים.

למרות שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם" הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.
ראיתי את עידו באותו היום, הוא נראה נהדר. הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון.
הוא התמלא ונראה ממש טוב למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון.
הוא היה מאוד נרגש לקראת הנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי "אל תדאג, אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עליי באחד מאותם מבטים [מלאי הכרת תודה] וחייך.
"תודה" הוא אמר.
כשהוא התחיל לנאום הוא כחכך בגרונו ואמר:
"סיום התיכון הוא הזמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו. ההורים, המורים אבל יותר מכל החברים. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו זוהי המתנה הכי גדולה שתוכל לתת לו.
אני הולך לספר לכם סיפור."
הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.
הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע.
הוא סיפר איך רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את כל הספרים שלו.
הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.
"למזלי, ניצלתי. החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל. הבחור החתיך, הגבוה והמוצלח הזה מספר על הרגע הכי חלש שלו.
"בזכות החבר האמיתי שהכרתי. היה לי כוח להמשיך. הוא נתן בי את המרץ וההבנה שיש מי שאוהב אותי ורוצה להיות בקרבתי.
תודה לך"