תרום
צור קשר
אז חשבתם טוב טוב איפה לעשות את הפעולה, ובחרתם מקום מבודד ושקט שהחניכים יוכלו להיות מרוכזים בכם ובמה שיש לכם להגיד להם. ואז, ברגע שמתחילה הפעולה, אחד החניכים לוקח עוד כיסא, מניח אותו במרכז המעגל ושם עליו רגליים – שיהיה לו נוח. חניך אחר מוציא מהכיס כדור קטן ומתחיל להקפיץ אותו ולשחק איתו בהנאה מרובה. ואם זה לא מספיק, בהמשך הפעולה כשאתם מנסים לחלק את החניכים לשתי קבוצות, והם פשוט לא מסכימים. כל אחד רוצה להיות רק עם החברים שלו.
נשמע לכם מוכר? גם לי.
לרוב אנחנו עושים את הדבר הפשוט – מעירים להם. "תוריד את הרגלים", "תפסיק לשחק עם הכדור", "אתם אמורים להיות חברים אחד של השני". אבל... זה לא תמיד עובד. ובוודאי שזה קוטע את הרצף של הפעולה.
נכון, החניכים צריכים להיות מגובשים וחברים אחד של השני.
ונכון, הם צריכים לכבד את המדריך ולהקשיב למה שהוא מבקש.
ונכון, לפעמים צריכים לעשות להם איזו שיחת מוסר קטנה –
אבל לא תמיד מתאים לעשות את זה באמצע הפעולה.
פעולה חייבת להיות עם רצף כדי שהחניכים יצליחו לעקוב ולהבין מה אתם רוצים להעביר להם.
אז איך מתמודדים עם הבעיות האלו בלי להרוס את הרצף של הפעולה?
טוב ששאלתם.
היום אני רוצה לשתף אתכם בכמה 'טריקים' שיכולים לעזור בסוג כזה של בעיות. הרעיון הכללי שעומד מאחורי הכל הוא הסיטואציה. אנחנו רוצים ליצור סיטואציה שבה יהיה לא נעים לחניכים להתלונן, או שהם בכלל לא ירגישו שאנחנו מטפלים בבעיה.
- חניך שם רגליים על הכיסא – כל חניך ששם רגלים על הכיסא יודע שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא רואה שכל החברים שלו לא עושים את זה אבל הוא מקווה שהדבר הזה לא מפריע לך (וזה אמור להפריע לנו מאוד. זה מעיד על חוסר ריכוז, זלזול, ויגרום לכל שאר החניכים להסתכל עליו או לעשות את זה גם). אז מה עושים? במקום לעצור הכל ולהגיד לו להוריד את הרגליים, פשוט לעבור לידו תוך כדי דיבור ולקחת את הכיסא. בלי לפתוח את זה לדיון, בלי לבקש. הסיטואציה שנוצרת- שאנחנו בתוך הרצף של הפעולה יחד עם העובדה שהחניך יודע שזה לא בסדר גורמים לו כמעט תמיד פשוט לזרום עם זה. או מקסימום לזרוק משפט ממורמר אחד וזהו, חסכנו כאב ראש. אני יודע שזה עלול להישמע לכם קצת אגרסיבי או משהו שעלול לא לעבוד, אבל אני יכול להגיד לכם שאני משתמש בזה כבר שנים רבות ולא קרה אפילו פעם אחת שמישהו 'שבר את הכלים' אחרי שעשיתי את זה.
- חניך משחק עם כדור שהביא מהבית – פה יש לנו בעיה דומה, אבל קצת יותר מורכבת. הכדור שייך לחניך. גם במקרה הזה ברור לחניך שלשחק עם הכדור במהלך הפעולה זה משהו לא בסדר, אבל הוא מקווה שנזרום איתו. בסיטואציה הזאת אנחנו צריכים להיות קצת יותר מתוחכמים. מה עושים? אני הייתי משאיל את הכדור לצורך הדגמה או מתודה כלשהי (לדוג', רק מי שאוחז הכדור מדבר בדיון), אחרי המתודה הייתי מודה לחניך שהסכים לנו להשתמש בכדור, שם אותו בצד ואומר לו שייקח את זה מיד אחרי הפעולה. גם במקרה הזה, ברוב הפעמים זה עובר חלק.
- החניכים לא מוכנים להתחלק לשתי קבוצות – במקרה הזה יש המון פוליטיקה פנימית, 'קליקות' וחברויות סגורות, אנחנו רוצים לדלג על כל זה. אנחנו רוצים שהם פשוט יהיו בשתי קבוצות. אז איך עושים את זה? לא אומרים להם "עכשיו אנחנו הולכים לשחק משחק עם שתי קבוצות", אלאפשוט מחלקים אותם על סמך דברים משותפים אחרים. לדוגמא: "כל מי שיש לו חיית מחמד בבית שיעמוד בצד שמאל", אם זה לא מספיק אפשר לצרף אליהם את "כל מי שהשם משפחה שלו מתחיל באות X", או את "כל מי שאוהב את שיעור מתמטיקה". אפשר אפילו לזרוק עליהם סוכריות או לשאול אותם שאלות ידע כללי וכל מי שתופס סוכריה או עונה על שאלה מצטרף לאחת הקבוצות, ועוד דברים בסגנון הזה. אחרי שהם כבר עומדים בשתי קבוצות - מסבירים את המשחק ומתחילים מיד. גם במקרה הזה, השילוב של העובדה שיצרנו להם מחנה משותף יחד עם זה שהפעולה כבר ממשיכה ימנע מהחניכים לבוא ולהתלונן.
אתם אולי חושבים עכשיו 'זה לא יעבוד'. אז אני מעודד אתכם – תנסו. אין בהדרכה קסמים ובוודאי שיש לפעמים סיטואציות מורכבות, אבל אני משתמש בטכניקות כאלו כבר שנים רבות ותופתעו לגלות עד כמה הן אפקטיביות. פשוט תנסו. אבל אני רוצה שנלמד מפה משהו יותר משמעותי מכמה טריקים. אני רוצה לחדד עקרון, שכבר דיברנו עליו בעבר:
אנחנו צריכים להיות יצירתיים בטיפול בבעיות המשמעת של החניכים שלנו. מלחמה 'ראש בראש' עם החניכים היא המוצא האחרון.
אדם חזק מנצח בקרב. אדם חכם לא נכנס אליו. בהצלחה!
צבי.
