תרום
צור קשר
מתחילים את הפעולה בכך שמבקשים מהחניכים לספר על מקרה שקרה להם שחשבו בהתחלה שהוא רע ולא יכול לצאת ממנו משהו טוב, אך לבסוף הוא היה לטובתם, יצא מהמקרה משהו טוב.
משחקים מסירות, וכל בת שמקבלת את הכדור צריכה להגיד את הדבר הכי גרוע שהיה לה השבוע.
משחקים עוד פעם מסירות, והפעם צריך להגיד איך הדבר הרע שהיא אמרה בתחילת הפעולה יכול להפוך לטוב.
מספרים את הסיפור הבא:הרע שהביא לטוב
יהודי בשם יצחק סלוצקי, נצר למשפחה גדולה ומסועפת בפולין, סיפר שהמשפחה שלהם הייתה בין הראשונות שהושמדו באוושויץ. רק הוא, שהיה אז בן שש עשרה, ואחותו הצעירה ממנו במספר שנים, הצליחו להימלט מאימת הנאצים ולהסתתר בכפר אחד. תושבי הכפר היו גויים, ועל אף שידעו על זהותם היהודית של האח והאחות, שמרו על קשר שתיקה. ולא גילו זאת לאף אחד מחברי המפקדה הנאצית שהייתה במקום.
''אני'', כך סיפר יצחק לעת זקנתו, ''לקחתי כאתגר על עצמי לשמור על אחותי ולהוות לה מחסה ומסתור מכל פגע רע". במשך תקופה ארוכה מאוד, הסתתרו השנים במרתף צר וטחוב מתחת לאדמה. ''אסרתי על אחותי לצאת מן המרתף וספקתי לה את כל צרכה - מזון, ביגוד ושאר דברים", סיפר.
כך עברו עליהם מספר חודשים, כאשר כל הזמן האחות נשארת בתוך המרתף והאח יוצא מדי פעם להביא מצרכים עבורה. יום אחד. בשובו ''מקניות'', הרגיש בתכונה חשודה ליד ''הבונקר'' האישי שלהם, ואכן, כשהגיע למרתף, לא מצא את אחותו. בהיותו בגיל זקנה, יובל שנים אחרי, הודה יצחק שאם היה חושב אז, באותו הרגע, מה הולך הוא לעשות, לא היה עושה זאת בשום פנים ואופן. ''לא חשבתי אז על כלום, במוחי קיננה רק מחשבה אחת ויחידה: כיצד להציל את אחותי''.
בריצה פרץ מהמרתף ושאל את העוברים והשבים, האם ידוע להם היכן נמצאת אחותו. אלה הצביעו לו על בנין המפקדה הנאצית, שנמצא במרכז הכפר. יצחק רץ אל הבניין, ולא פחות ולא יותר, פרץ לתוכו, תוך שהוא עוקף את השומרים שהיו מוצבים בחוץ. הוא נכנס אל תוך הבניין ופתח בזעקות אימים: ''השיבו לי את אחותי עכשיו"!!!
הקצינים הנאצים שלא היו רגילים למחזות שכאלו, שלפו את אקדחיהם והתכוננו לירות בו. ברגע האחרון נמנע האסון. המפקד הראשי שמע אף הוא את הצעקות המוזרות, הוציא את ראשו מחדרו וקרא ליהודי להיכנס אליו. יצחק סלוצקי לא שתק גם בלשכת המפקד. המשיך לצעוק שיחזירו לו את אחותו, עכשיו ומיד! ללא כל שהיות... ''אינני יודע מהיכן היה לי האומץ לכך'' יאמר ברבות השנים.
המפקד היה משועשע מהמחזה, והבין שלפניו עומד טיפוס מיוחד במינו החליט המפקד לשטות ביהודי. הוא הפתיע אותו באומרו, שהוא מוכן להשיב לו את אחותו בתנאי אחד: ''את אחותך אני מוכן לשחרר רק אם יצמחו לך שערות בכף ידך" אמר המפקד הנאצי במבט שטני.
יצחק לא התרגש: ''ואם אראה לך שיש לי שערות בכף היד, אתה מבטיח להחזיר לי את אחותי? שאל בתגובה.
המפקד חוזר שנית , כולו משועשע: "הריִ כבר אמרתי לך את התשובה".
יצחק פשט את ידו לפני הנאצי הארור, וזה - חשב להתעלף...
כף היד היתה מלאה בשערות!
פניו של המפקד חוורו וסמקו, וזאת בשל העובדה שכאשר רוצים לתאר בתרבות הגרמנית משהו הדומה לשטן, מציירים אותו עם שערות בכף היד.
"החזירו לו את אחותו וסלקוהו מכאן במהירות האפשרית". צרח הנאצי באימה.
יצחק ואחותו שרדו את המלחמה והגיעו לארץ ישראל.
כעבור יובל שנים, סיפר יצחק לחבריו על ה"מופת" הזה. וכמובן, גם הם לא ויתרו ובקשו לראות את כף ידו... מאוד התפלאו להיווכח בתופעה הבלתי מצויה, שכף היד מלאה הייתה בשערות .
הסביר להם יצחק סלוצקי את פשר העניין: "לאבא שלי הייתה מאפיה גדולה בפולין. כילד קטן אהבתי מאוד להסתובב בין התנורים והמערבלים. בהיותי בן שבע, הכנסתי פעם, כדרכו של ילד קטן, את ידי אל תוך אחד המערבלים, וחתיכות גדולות של עור כף היד נקרעו. אז, בתי החולים עבדו בצורה פרימיטיבית למדי. הרופאים חתכו פיסת עור ממקום אחר בגופי, והשתילו אותה בכף היד, בפיסת העור המושתלת היו שערות, וכך הגיעו השערות לכף היד, ועם צמיחת העור, אף הן צמחו".
"זכורני", סיים הקשיש, "שבד בבד עם רגשי ההודיה לקב"ה על החסד שעשה עמדי, בכך שכף היד נותרה שלמה, הצטערה אימי עד מאוד על המראה הלא סימפטי הזה של השערות שנבטו מכף ידי. בכל פעם שיצאתי איתה לרחוב בקשה ממני שאכניס את היד לכיס, כדי שלא יראו... גם אני עצמי התביישתי בכך. וחברי צחקו ולגלגו עלי. רק הקב"ה, הצופה מסוף העולם ועד סופו, יכול היה לדעת על העתיד להתרחש בתקופת השואה. רק הוא ידע שיחטפו את אחותי ואזדקק למופת הגלוי הזה של שערות בכף ידי".
כל אדם נתקל במהלך חייו במקרים. שבהם בתחילה לא הבין על מה ולמה עשה לו האלוקים כך. ורק לאחר שנים הוא זוכה ורואה שהכל היה לטובה.
סיפור נוסף על נחום איש גמזו לטובה:
היה היה פעם יהודי חכם ושמו "נחום איש גמזו". נחום לא היה גר ב"גמזו", ולמה קראו לו "איש גמזו", כי על כל דבר שהיה קורה לו, גם אם היה נראה קשה ורע, היה נחום אומר "גם זו לטובה!", הוא האמין שכל דבר רע מקדם את האדם בסופו של דבר לטוב.
פעם בקשו היהודים לשחד את הקיסר כדי שיבטל את הגזירה החדשה שהוציא לרעתם. ובקשו לשלוח לו ארגז עמוס ביהלומים ובתכשיטים. "נשלח את נחום", אמרו היהודים, "מלומד הוא בניסים, ובוודאי תצליח השליחות שלו אצל הקיסר".
יצא נחום לדרך ובידו ארגז מלא ועמוס ביהלומים ותכשיטי זהב. בלילה התאכסן נחום בפונדק של אנשים רעים וחמדנים, הוא הניח את הארגז מתחת למיטה, אך בעלי המקום הניחו את ידם על הארגז רוקנו את תכולתו, וכדי שנחום לא ירגיש בגניבה מילאו את הארגז בעפר שלקחו מחצר הפונדק.
נחום שלא ידע דבר יצא עם שחר לארמונו של הקיסר, נכנס פנימה, קד קידה מנומסת, והגיש את מתנת היהודים בפני הקיסר, "אחי היהודים שלחו אותי אליך, הם מקווים שתכולת הארגז תצליח להביע את תחושת ההוקרה והכבוד שיש להם להוד מלכותו".
ציווה הקיסר לפתוח את הארגז, ופניו האדימו כסלק כשראה שהארגז מלא בחול פשוט
"הוציאו אותו להורג!" צעק הקיסר. "הוא בא ללעוג לי!
ובעוד החיילים אוחזים בנחום בדרכו אל הגרדום לחשו שפתיו כהרגלו "גם זו לטובה!".
באותו רגע קפץ אחד השרים ואמר: "אדוני המלך, האדה מספרת כי אברהם אבינו כשנלחם באויביו זרק עליהם עפר ותבן , העפר הפך לחיצים והתבן לחרבות, אולי מדובר בעפר של אברהם!", היה זה אליהו הנביא שדיבר בדמותו של השר.
עיכב המלך את הריגתו של נחום וציווה לנסות את העפר בשדה הקרב. יצאו חיילי המלך וניסו את העפר במקום בו היתה להם מלחמה ארוכה בשנים עם מדינה שלא הצליחו לכבוש. השליכו את העפר שהביא נחום ונחלו הצלחה, הם כבשו את המדינה
שמח הקיסר שמחה גדולה ושילח את נחום לדרכו כשהארגז מלא במתנות מבית הקיסר.
בדרכו חזור התאכזן נחום שוב באותה האכסניה, הוא לא ידע ששם הוחלפו היהלומים העפר. הוא סיפר להם את מה שקרה, ובעלי הפונדק ששמעו מה עשה העפר שנלקח מחצר הפונדק, מיהרו ומלאו ארגזים גדולים והביאו אותם אל הקיסרבדקו שליחי המלך את העפר אך הוא נשאר עפר כשהיה. חקרו ובדקו והבינו את מה שקרה, והוציאו אותם להורג.
סיכום:
לפעמים משהו נראה לנו רע, אבל זה רק נראה... כי אנחנו לא מבינים את החשבונות של הקב"ה, וברור לנו שהוא אוהב אותנו ורוצה לטובתנו, אז לפעמים צריך קצת ענווה ובטחון בה', ולסמוך עליו שכל הצרות יהיו לטובה בעז"ה, ולכן להסתכל על הכל בעין טובה!
