פורסם: 29/06/2016, 09:39מאמר של הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ,עמוק צריך לתפוס ראש ,רצוי להדפיס לחניכים בדף כדי שיהיה להם קל לעקוב.
מאוד מתחבר לי עם המאמר המשפט מהשיר של מופע הארנבות של ד"ר קספר- "כולם רוצים להיות כמו כולם"....
המאמר:
ביטוי: "אינני רוצה להיות יוצא דופן. אני רוצה להיות כמו כולם".
השאלה היא מי הם בעצם "כולם"? מי יצר אותם? מי בונה אותם? מי מגדיר אותם? מי הם ה"כולם"? שהרי "כולם" אינו מושג עצמאי שיש לו קיום עצמי באיזשהו מקום. "כולם" הוא תולדה ותוצר של החיקוי. אדם אחד מחקה את חברו וכולם מחקים את "כולם", אבל מיהו זה הראשון, ה"כולם" האמיתי שאותו מחקים?
האם "כולם" הוא טוב? האם הוא חכם? מבין? דתי? — לאו דווקא, שכן אילו היה "כולם" ביטוי של הטוב, לא היה כל צורך להסתייע בו, לא היה צורך להשתמש בשמו הגדול והנורא; אפשר היה להגיד בפשטות: "אני עושה דבר מסוים מפני שהוא טוב". העובדה שאין משתמשים בנימוק זה מראה, לפחות, ש"כולם" אינו טוב, אם לא ההפך מזה. וכיוצא בו, אין "כולם" חכם או נבון או מכיל איזו מעלה אחרת; שאם לא כן, לא היה צורך להשתמש בו. "כולם" הוא משולל מכל מידות טובות מיוחדות, ועם כל זאת יפה כוחו מכוחן של כל אלו ביחד.
ואולם, אם "כולם" אינו טוב, אינו חכם, אינו בולט בשום מעלה מיוחדת — מה הוא, איפוא?
לו היה "כולם" מבטא אדם מסוים, היה הדבר מובן; לו היה זה ביטוי של מידות טובות מסוימות, היינו יכולים לראות את "כולם" כהפשטה אידיאלית של מושגים מרוממים ידועים. ואולם, מאחר שאינו לא זה ולא זה, הריהו מעורר תמיהה: מיהו או מהו המקור המטביע את הצורות, הטובע את סולם הערכים, המושל הגדול — "כולם".
שכוחו של "כולם" הוא גדול, אפשר לראות בהזדמנויות מרובות מאד. יכול אדם להיות דבוק באידיאל מסוים, להקריב למענו קורבנות מרובים, אבל להירתע במבוכה מול הכוח האינסופי כמעט של "כולם": "מה יגידו עלי כולם?" ובכן, כוח גדול כל כך, הנראה כחיקוי של משהו, מסתבר, כביכול, שאין לו שום מקום בכלל: לא אדם הוא יוצרו, ולא אידיאל יוצר את דמותו, ובכל זאת הוא חי וקיים, פועל פעולות ממשיות, מוחשיות ומעשיות.
כמובן, אפשר לפתור את השאלה בפשטנות ש"כולם" הוא ממוצע הממוצע של כל האנשים יחד החיים בחברה מסוימת. דבר זה הוא ללא ספק נכון, והוא מספיק בהחלט כדי להגדיר את דמותה החיצונית של "דעת הקהל", כולה. אלא שעדיין אין זה פותר את השאלה היסודית: מהו מקורו של ממוצע זה. אין זה קשה לקבוע את ה"כולם", או הממוצע השגור בחברה מסוימת: ואולם חברה מורכבת מאנשים בודדים, ולאנשים הללו פנים מרובות, שכבות שונות לחלוטין של חיי הנפש, אפשרויות לפעול בכל מיני דרכים. ואחד הגורמים המכוונים ומדריכים את האדם לגלות צד או אפשרות מסוימים שבו הוא לחצה של דעת הקהל, הווי אומר: שוב "כולם". ה"כולם" הוא איפוא מעין נחש עקלתון אגדתי, שזנבו אחוז בפיו והוא מופיע בכל מקום כגורם יסודי. הוא הממוצע, והוא יוצר הממוצע, כביכול ראשון ואחרון.
כלומר: אם רוצים אנו לעקוב אחרי שורשיו של ה"כולם", הרינו חייבים למצוא סיבות יציבות, יסודיות יותר לקיומו. כדי להבין אותו יש צורך לנתח אותו מעט, כי הרגש כלפי ה"כולם" אינו בשום פנים יסוד בלתי ניתן להפרדה: הוא מורכב מחלקים שונים הנובעים (כפי שנראה) ממקורות שונים, המתאחדים בכל זאת לכלל מציאות שלמה מוגדרת.
קו ראשוני שאפשר לראות ב"כולם" הוא הפחדנות. הרגש כלפי ה"כולם", עם כל החיבה וההערצה שיכולים להיות בו, מכיל תמיד יסוד בלתי משתנה של פחד. גם אלה הלהוטים בלב ונפש אחרי כולם, אחרי ה"חברה", יודעים, כי אין למרוד במרות התקיפה הזאת. אפשר לאהוב אותה, להזדהות עמה, או שלא לעשות כן, אבל בשום פנים אין להימלט ממנה.
מאחר של"כולם" בוודאי אין מדות טובות מובלטות, הרי ודאי שאפשר לחשוד לפחות במציאותן של מידות רעות. ואכן, אם נתבונן ב"כולם" זה, נמצא בו רמזים של מידות רעות שונות. ברור שלא יופיעו כאן יותר מאשר רמזים; שהרי עבור מידות רעות של ממש יש צורך באומץ לב, ול"כולם" אופיינית הרי הפחדנות. ואולם, איכשהו אפשר לגלות את עקבותיהן של האנוכיות, השיפלות, וקצת יצרים רעים גשמיים רגילים. "כמו כולם" אינו אף פעם עידוד לסגפנות ולטהרה; לעתים קרובות להפך.
ומה שבולט ביותר בתווי אופיו של ה"כולם" הוא הבינוניות, ואולי יותר נכון לומר: הקַטְנוּת. אין לערב בינוניות עם ממוצע; ממוצע יכול להיות גבוה מאד" בהתאם למהותם ולגודלם של המרכיבים. בינוניות אינה יחסית; היא תכונה עצמית מיוחדת. הבינוניות היא ההתרחקות מכל דבר גדול, נעלה, קדוש, והמרתם בערכים נוחים לעיכול, שאינם גורמים מתיחות ומאמצים. לא החברה היא הקובעת מהו בינוני: הבינוניות היא שקובעת את החברה. בחברות שבהן האנשים והאידיאלים הם מרוממים יש, כמובן, ממוצע, שהוא ממוצע גבוה, אבל אין "כמו כולם". כי כשיש לאנשים עצמיות, כשהם הולכים ביחיד או בחברה לקראת הכרה מסוימת, הרי לא מה שאומרים אחרים, מה שקובעים כולם, הוא המעניין: השאיפה היא אל הדבר הטוב לעצמו, עבור עצמו.
אין זה, כמובן, סיכום כל המרכיבים של ה"כולם" אלא אך של העיקריים בהם. וכשכל המרכיבים מתאחדים, הם נכללים זה בזה ויוצרים את המהות הכוללת, השלמה, של "כולם". כשבני אדם נוהגים "כמו כולם", אין הם מחקים מישהו, אין הם נגררים: הם אך יוצרים מתוכם את תמצית רצונותיהם הקטנים, ולאחר מכן הולכים אחריה.
אפשר אולי לסכם את הדברים לפי הנוסח העתיק של הקדמונים, במעין מרשם של ה"כולם": קח את הקטנות, את הבריחה מכל התרוממות לאנושיות אמיתית, אותו דבר שהבריות קוראים בלשון נקיה בשם 'בינוניות'; הוסף על זאת מעט אנוכיות, שפלות, תאוותנות, ועטוף הכל במעטה של פחדנות. מה שתקבל יהיה, ללא ספק, דבר דומה מאד ל"כולם".
(פורסם ב"רשפים"- 1959)
מאוד מתחבר לי עם המאמר המשפט מהשיר של מופע הארנבות של ד"ר קספר- "כולם רוצים להיות כמו כולם"....
המאמר:
ביטוי: "אינני רוצה להיות יוצא דופן. אני רוצה להיות כמו כולם".
השאלה היא מי הם בעצם "כולם"? מי יצר אותם? מי בונה אותם? מי מגדיר אותם? מי הם ה"כולם"? שהרי "כולם" אינו מושג עצמאי שיש לו קיום עצמי באיזשהו מקום. "כולם" הוא תולדה ותוצר של החיקוי. אדם אחד מחקה את חברו וכולם מחקים את "כולם", אבל מיהו זה הראשון, ה"כולם" האמיתי שאותו מחקים?
האם "כולם" הוא טוב? האם הוא חכם? מבין? דתי? — לאו דווקא, שכן אילו היה "כולם" ביטוי של הטוב, לא היה כל צורך להסתייע בו, לא היה צורך להשתמש בשמו הגדול והנורא; אפשר היה להגיד בפשטות: "אני עושה דבר מסוים מפני שהוא טוב". העובדה שאין משתמשים בנימוק זה מראה, לפחות, ש"כולם" אינו טוב, אם לא ההפך מזה. וכיוצא בו, אין "כולם" חכם או נבון או מכיל איזו מעלה אחרת; שאם לא כן, לא היה צורך להשתמש בו. "כולם" הוא משולל מכל מידות טובות מיוחדות, ועם כל זאת יפה כוחו מכוחן של כל אלו ביחד.
ואולם, אם "כולם" אינו טוב, אינו חכם, אינו בולט בשום מעלה מיוחדת — מה הוא, איפוא?
לו היה "כולם" מבטא אדם מסוים, היה הדבר מובן; לו היה זה ביטוי של מידות טובות מסוימות, היינו יכולים לראות את "כולם" כהפשטה אידיאלית של מושגים מרוממים ידועים. ואולם, מאחר שאינו לא זה ולא זה, הריהו מעורר תמיהה: מיהו או מהו המקור המטביע את הצורות, הטובע את סולם הערכים, המושל הגדול — "כולם".
שכוחו של "כולם" הוא גדול, אפשר לראות בהזדמנויות מרובות מאד. יכול אדם להיות דבוק באידיאל מסוים, להקריב למענו קורבנות מרובים, אבל להירתע במבוכה מול הכוח האינסופי כמעט של "כולם": "מה יגידו עלי כולם?" ובכן, כוח גדול כל כך, הנראה כחיקוי של משהו, מסתבר, כביכול, שאין לו שום מקום בכלל: לא אדם הוא יוצרו, ולא אידיאל יוצר את דמותו, ובכל זאת הוא חי וקיים, פועל פעולות ממשיות, מוחשיות ומעשיות.
כמובן, אפשר לפתור את השאלה בפשטנות ש"כולם" הוא ממוצע הממוצע של כל האנשים יחד החיים בחברה מסוימת. דבר זה הוא ללא ספק נכון, והוא מספיק בהחלט כדי להגדיר את דמותה החיצונית של "דעת הקהל", כולה. אלא שעדיין אין זה פותר את השאלה היסודית: מהו מקורו של ממוצע זה. אין זה קשה לקבוע את ה"כולם", או הממוצע השגור בחברה מסוימת: ואולם חברה מורכבת מאנשים בודדים, ולאנשים הללו פנים מרובות, שכבות שונות לחלוטין של חיי הנפש, אפשרויות לפעול בכל מיני דרכים. ואחד הגורמים המכוונים ומדריכים את האדם לגלות צד או אפשרות מסוימים שבו הוא לחצה של דעת הקהל, הווי אומר: שוב "כולם". ה"כולם" הוא איפוא מעין נחש עקלתון אגדתי, שזנבו אחוז בפיו והוא מופיע בכל מקום כגורם יסודי. הוא הממוצע, והוא יוצר הממוצע, כביכול ראשון ואחרון.
כלומר: אם רוצים אנו לעקוב אחרי שורשיו של ה"כולם", הרינו חייבים למצוא סיבות יציבות, יסודיות יותר לקיומו. כדי להבין אותו יש צורך לנתח אותו מעט, כי הרגש כלפי ה"כולם" אינו בשום פנים יסוד בלתי ניתן להפרדה: הוא מורכב מחלקים שונים הנובעים (כפי שנראה) ממקורות שונים, המתאחדים בכל זאת לכלל מציאות שלמה מוגדרת.
קו ראשוני שאפשר לראות ב"כולם" הוא הפחדנות. הרגש כלפי ה"כולם", עם כל החיבה וההערצה שיכולים להיות בו, מכיל תמיד יסוד בלתי משתנה של פחד. גם אלה הלהוטים בלב ונפש אחרי כולם, אחרי ה"חברה", יודעים, כי אין למרוד במרות התקיפה הזאת. אפשר לאהוב אותה, להזדהות עמה, או שלא לעשות כן, אבל בשום פנים אין להימלט ממנה.
מאחר של"כולם" בוודאי אין מדות טובות מובלטות, הרי ודאי שאפשר לחשוד לפחות במציאותן של מידות רעות. ואכן, אם נתבונן ב"כולם" זה, נמצא בו רמזים של מידות רעות שונות. ברור שלא יופיעו כאן יותר מאשר רמזים; שהרי עבור מידות רעות של ממש יש צורך באומץ לב, ול"כולם" אופיינית הרי הפחדנות. ואולם, איכשהו אפשר לגלות את עקבותיהן של האנוכיות, השיפלות, וקצת יצרים רעים גשמיים רגילים. "כמו כולם" אינו אף פעם עידוד לסגפנות ולטהרה; לעתים קרובות להפך.
ומה שבולט ביותר בתווי אופיו של ה"כולם" הוא הבינוניות, ואולי יותר נכון לומר: הקַטְנוּת. אין לערב בינוניות עם ממוצע; ממוצע יכול להיות גבוה מאד" בהתאם למהותם ולגודלם של המרכיבים. בינוניות אינה יחסית; היא תכונה עצמית מיוחדת. הבינוניות היא ההתרחקות מכל דבר גדול, נעלה, קדוש, והמרתם בערכים נוחים לעיכול, שאינם גורמים מתיחות ומאמצים. לא החברה היא הקובעת מהו בינוני: הבינוניות היא שקובעת את החברה. בחברות שבהן האנשים והאידיאלים הם מרוממים יש, כמובן, ממוצע, שהוא ממוצע גבוה, אבל אין "כמו כולם". כי כשיש לאנשים עצמיות, כשהם הולכים ביחיד או בחברה לקראת הכרה מסוימת, הרי לא מה שאומרים אחרים, מה שקובעים כולם, הוא המעניין: השאיפה היא אל הדבר הטוב לעצמו, עבור עצמו.
אין זה, כמובן, סיכום כל המרכיבים של ה"כולם" אלא אך של העיקריים בהם. וכשכל המרכיבים מתאחדים, הם נכללים זה בזה ויוצרים את המהות הכוללת, השלמה, של "כולם". כשבני אדם נוהגים "כמו כולם", אין הם מחקים מישהו, אין הם נגררים: הם אך יוצרים מתוכם את תמצית רצונותיהם הקטנים, ולאחר מכן הולכים אחריה.
אפשר אולי לסכם את הדברים לפי הנוסח העתיק של הקדמונים, במעין מרשם של ה"כולם": קח את הקטנות, את הבריחה מכל התרוממות לאנושיות אמיתית, אותו דבר שהבריות קוראים בלשון נקיה בשם 'בינוניות'; הוסף על זאת מעט אנוכיות, שפלות, תאוותנות, ועטוף הכל במעטה של פחדנות. מה שתקבל יהיה, ללא ספק, דבר דומה מאד ל"כולם".
(פורסם ב"רשפים"- 1959)