בעיירה קטנה התגורר לו זוג צעיר. האברך למד בישיבה עד החתונה וגם לאחר מכן המשיך בלימודיו זמן מה. לאחר מכן החל לתת את דעתו על עניני פרנסה ושלח ידו במסחר, כשהנדוניה של אשתו משמשת לו בסיס להשקעותיו. הוא הצליח יפה בעסקיו ועלה מעלה מעלה, עד שנהיה לעשיר גדול. אולם, ככל שהתעשר יותר, סיחררה ההצלחה את ראשו והוא נכנס לעניני המסחר יותר ויותר כשראשו ורובו נתונים אך ורק בכך: כיצד אפשר להרוויח עוד יותר כסף.
העוני בעיירה היה גדול מאד ולביתו של הגביר היו באים קבצנים רבים כדי לבקש נדבה או דבר מה לאכול, כדי לשבור את רעבונם. אשתו הצעירה של הגביר היתה טובת לב ושום עני או קבצן לא יצא מביתה ריקם. לעומתה, היה בעלה קמצן גדול וככל שהתעשר, הלכה תכונה שלילית זו והחריפה. בסופו של דבר הוא ציווה על אשתו לא להכניס עוד מקבץ נדבות הביתה.
מכל החגים והימים הטובים היה חג הפורים ה"קשה" ביותר לגביר שלנו. זהו חג שבו צריך לשלוח 'משלוח מנות' ולתת מתנות לאביונים, ודבר זה לא היה לרוחו כלל וכלל. לאמיתו של דבר איש לא שלח לו משלוח מנות. כי בעיירה איש לא אהב אותו ולא היה לו אף ידיד טוב אחד, כדי לשלוח לו משלוח מנות. הוא פתר את הבעיה בצורה מקורית: שלח לאשתו משלוח מנות על צלחת שהכילה אוזן המן ותאנה, ובכך חשב לצאת ידי חובה. אשר למצוות ה'מתנות לאביונים', הרי הוא נתן כבר מספר פרוטות לעניים בבית המדרש, כאשר בא לשמוע את קריאת המגילה.
כאשר ישב הגביר ליד השולחן, כדי לסעוד את סעודת פורים הדשנה שלו, נשמעו לפתע נקישות עזות על הדלת.
הגביר התפלא מאוד, כי זה מזמן לא נהג לבוא אליו איש. הוא שלח את אשתו לראות מי זה דופק בדלת ועד מהרה שמע קולות עליזים: "פורים שמח! פורים שמח! אנו מבקשים נדבה לכבוד פורים!..."
היו אלה קבצנים של פורים, עם מסכות על פניהם, שעברו מבית לבית ואספו כסף בשביל "מעות חיטים" – עזרה לנזקקים להוצאות הפסח. היה זה מנהג עתיק בעיירה וכל אחד היה נותן להם כפי יכולתו בעין יפה. הרי בין פורים לפסח יש בסך הכל ארבעה שבועות והמצוקה הכלכלית היתה גדולה; תלמידי ישיבה ואברכים צעירים נהגו ללבוש מסכות ולאסוף כסף לעניים. איש לא היה מסרב ליטול חלק במצוה גדולה זו.
אולם, כאשר נכנסה אשתו של הגביר וביקשה ממנו נדבה לקבצני הפורים הללו, גער בה בעלה והורה לה לשלחם בידיים ריקות. בבושת פנים נאלצה האשה לחזור על עקבותיה ולסגור את הדלת, בהשאירה את הקבצנים בחוץ.
מיד למחרת בבוקר, כאשר חזר הגביר לעסקיו, נגרם לו הפסד גדול ומכאן ואילך החלו עסקיו להידרדר והפסד אחר הפסד רדף אותו, עד שירד לגמרי מנכסיו. לאט לאט הוא נאלץ למכור כל מה שהיה לו בבית, לרבות את תכשיטי אשתו. ביום בהיר אחד נאלץ להודות באזני אשתו, כי הוא נשאר בלי פרוטה לפורטה ולא נותר לו רק ללכת ולקבץ נדבות. הוא העמיד אותה בפני הברירה האכזרית: או שתיטול אף היא תרמיל של קבצנים ותצא לדרך, או שתוותר על כתובתה ותיקח גט. האשה, שזה מזמן נקעה נפשה מקמצנותו של הבעל, החליטה להתגרש ממנו ולקחת גט.
במרוצת הזמן נישאה הגרושה הצעירה לאלמן צעיר, אדם עדין נפש ובעל בעמיו והם ניהלו חיים שקטים ומאושרים. הם חיו בעיירה סמוכה וזכו לשם טוב בעיני כל מכריהם. בעלה החדש לא מנע מהאשה מלעסוק במצוות הכנסת אורחים ואף עודד אותה לתת צדקה לעניים. הוא בעצמו היה בעל צדקה גדול ופיזר מהונו בכל הזדמנות ביד נדיבה.
מסתבר, כי האשה הביאה מזל לבעלה החדש שעסקיו גדלו ושיגשגו והם אף נתברכו בילדים נחמדים, ילד וילדה. היה זה בית יהודי חם, שבו התנהלו חיים יהודיים מתוך שמחה וטוב לבב.
והנה הגיע חג הפורים השמח והמשפחה ישבה כדי לאכול את סעודת החג. לפתע נשמעה נקישה בדלת וכאשר האשה פתחה כדי לראות מי זה, עמד בדלת קבצן שכל מראהו העיד כי הוא רעב ללחם. היא הזמינה אותו להיכנס ובעלה אמר לאורח ליטול ידיים ולשבת ליד השולחן.
הקבצן החייה את נפשו במאכלים הערבים שהוגשו לו ביד רחבה. יחד עם בעלי הבית הוא אכל סעודה דשנה ובסיומה עמדו דמעות בעיניו. האם היו אלה דמעות של תודה או שמא דמעות שבאו כתוצאה מכך שנזכר במצבו הקשה – דבר זה לא יידע איש לעולם. אלה שהסבו איתו ליד השולחן, עשו מצידם הכל כדי לעודד את רוחו ולשמח את ליבו של הקבצן המסכן.
זמן רב לאחר שהקבצן הלך לו, שבע ומעודד מהיחס הטוב אליו, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן ומתוך השתתפות בצער הסיחו על אודות מצבו של הקבצן. "הידעת יקירתי" קטע הבעל את מחשבותיו כשהוא פונה אל אשתו – "העני שהיה בביתנו הזכיר לי מעשה שהיה לפני שנים רבות, כאשר אני הייתי במצבו. אני נזכר בפורים אחד כאשר הייתי רעב ללחם והלכתי לביתו של גביר מסויים, דוקא לא הרחק מכאן, בתקוה לקבל שם דבר מה לאכול. כאשר ניגשתי לדלת, פגשתי שם קבוצה של קבצני פורים, שבאו כדי לקבל נדבה. הגביר אפילו לא הכניס אותם לביתו ושילח אותם מעל פניו מבלי לתת להם אף פרוטה. מיד הלך לי החשק אפילו לנסות ולדפוק בדלת והלכתי כלעומת שבאתי.
ועכשיו את רואה יקירתי, ברוך השם שעזר לנו ואנו יכולים לקיים מצוות הכנסת אורחים. מי יודע? אולי האורח שלנו היה פעם בעצמו בעל בעמיו ואולי אפילו עשיר, והרי ה' יתברך משפיל גאים ומגביה שפלים" – השם יתברך הוא הוא שמסובב את הגלגל, מעלה ומוריד"...
"קלעת למטרה, בעלי היקר" – אמרה האשה כשהיא מנגבת את עיניה – "אכן, האורח שלנו היה פעם גביר גדול"...
"ומאין את יודעת זאת?" – שאל הבעל המופתע כולו.
"ולא זו בלבד, אלא שהוא היה אותו הגביר שאצלו מצאת את קבצני הפורים מסולקים בבושת פנים" – אמרה האשה.
עתה התפלא הבעל עוד יותר ושאל בתמיהה גדולה: "אבל מאין את יודעת כל זאת"?
"אני יודעת משום שנכחתי במקום. האורח שלנו לא היה אלא בעלי הראשון" – השיבה האשה חרישית.