בבית קטן ורגיל מאוד,
הייתה משפחה רגילה לכל הדעות.
אב ואם ובן קטן
שהלך ללמוד כשהגיע הזמן.
כעבור שנה הבחינו ההורים,
שהילד מוצף בהמון שיעורים.
ואינו שוב עליז ככל ילד אחר
ושמזמן לא הלך לשחק עם חבר.
כשלחצו ההורים, נשבר וסיפר,
שאיננו יכול לקפץ ולכרכר
ולהשתולל בחוץ בשמש ובסתיו,
כשמורא הציונים תלוי מעליו.
ואיך הוא יכול לשאת קול בזמרה,
אם יש לו "כמעט טוב מאוד" בתעודה?
ואיך הוא יכול לקפוץ ולרקוד
כשיש לו רק "טוב" בחשבון, ולא עוד?
ישבו ההורים, חשבו ושקלו,
וכתבו ומחקו ויצרו והרסו.
ובסוף פנו אל ילדם המצוברח
ובקול ענות חזק ענו לו כך:
מה חשוב בציון ובמקום הראשון
אם אינך יכול בלילה לישון?
האם ציון טוב בתורה או בהתעמלות
שווה יותר משמחה ועליזות?
ואם תקבל ציון טוב בטבע,
זה יתרום ל בחיים -- דרך קבע?
ובכלל,
איך ניכר אדם בחייו
על פי אופיו, או על פי ציוניו?
לסיכום:
לא אמרנו שלא צריך
ללמוד או להתאמץ,
אלא שצריך לדעת ללמוד גם
מתי לשבת ולהשתעשע!
ואז אמר הילד וצחק בקו גדול:
ציונים זה לא הכל!