היה היה איש שקראו לו מנחם ולאשתו קראו דליה, היו לו 2 ילדים. כל בוקר מנחם היה קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר עם אשתו והילדים, מכין לילדים שלו סנדוויצ'ים, אומר שלום לאשתו ויוצא לעבודה. הוא מגיע לעבודה ויושב במשרד, צועק קצת על המזכירה, עושה כמה טלפונים ומנסה כמה שפחות להתאמץ עד סוף היום. אחרי העבודה הוא חוזר הביתה, עומד שעות בפקקים ומקלל את העולם. מגיע הביתה, מתיישב על הכורסא וקורא עיתון, אח"כ רואה חדשות בטלוויזיה. אומר לילה טוב, מעביר קצת את הזמן והולך לישון.
יום אחד מנחם הרגיש קצת כאבים ברגל. הוא אמר לעצמו שזה יעבור. אבל אחרי שבוע הכאבים לא עברו ורק התגברו והוא סיפר לדליה. דליה מאוד נבהלה ורצה עם בעלה מנחם לבית חולים. הרופא בדק אותו ואמר שהוא צריך לעשות ניתוח, מפני שמצב הציפורן ברגל מאוד חמור. דליה חיכתה בחוץ, ומנחם עלה על שולחן הניתוחים. רגע לפני ההרדמה, הוא שמע את הרופאים מדברים בינהם. בין השאר הוא שמע אותם אומרים- האיש הזה במצב אנוש, אין, יש לו אולי חודש לחיות. והוא נרדם.
למחרת הוא התעורר מהניתוח וזכר את מה שהרופאים אמרו- שהוא מן הסתם לא היה אמור לשמוע.. הוא שקע בדיכאון. הוא אמר לעצמו: מה הטעם לחיים שלי? רק חודש? מה כבר אפשר להספיק בחודש?!
הוא ישן כמה שעות וכשהתעורר ישבו ליד מיטתו אישתו וילדיו. הוא הסתכל עליהם ואז החליט שחודש זה הרבה זמן ובחודש הוא יכול להספיק הרבה דברים. הוא החליט שהוא הולך לנצל את הזמן שנשאר לו, לנצל כל רגע.
והוא באמת עשה את זה. כל בוקר הוא זינק במרץ עם הזריחה. אכל בנחת ארוחת בוקר עם אישתו וילדיו ושלח אותם לבית הספר בשמחה. הוא הלך לעבודה וניצל שם כל רגע. הוא חייך לכל מי שהיה בסביבתו והתייחס מאוד יפה למזכירה.הוא יצא עם משפחתו לטיול גדול, כמו שתמיד חלם וביקר במקומות שתמיד סיקרנו אותו. הוא עשה דברים שכל החיים רצה לעשות, אבל דחה אותם. הוא קפץ באנג'י, אכל במסעדה תאילנדית, הלך לראות את הזריחה באילת ולמד לנהוג באופנוע. הוא בילה כמה שאפשר עם הילדים, ישב ודיבר איתם, שיחק איתם והכין איתם שיעורים. הוא בילה זמן עם אישתו והלך לבקר את כל הדודים שלו. הוא קרא מלא ספרים שאף פעם לא הספיק לקרוא וראה סרטים שאף פעם לא היה לו זמן אליהם. הוא נזהר מאוד לא להתעצבן ולא לכעוס וכשהרגיש שזה בא לו- אמר לעצמו: את הרגעים האחרונים שלי אני אבזבז על כעס?! הוא השתדל להיות הכי טוב שאפשר.
ואז הגיע השבוע האחרון. מנחם נכנס לאטרף כדי להספיק דברים. הוא בקושי ישן, כי חבל על הזמן. כל רגע היה לו חשוב.
הוא נזכר בדברים שהיה לו חשוב לעשות. הוא התפייס עם חבר ילדות שרב איתו פעם בכיתה ה', ושלח מכתב סליחה למורה שלו מכיתה י"א על שהפריע לה. הוא קנה מחברת ומילא אותה במחשבות ורעיונות שהיו לו כל החיים אבל הוא אף פעם לא התייחס אליהם. במחברת הוא גם כתב דברים שרצה לומר לילדיו כשיהיו גדולים, ודברים שרצה שיזכרו ממנו אחרי מותו.
הוא תרם כספים למלא מקומות והלך לבקר בקברי צדיקים.
הוא ניצל כל שנייה של זמן!
היום האחרון לחייו הגיע! מנחם לא זז מהבית ורק היה עם דליה והילדים.
אנשים באו לבקר אותו ולשבת איתו, בעצם- להיפרד ממנו, אבל הוא לא הרגיש עצוב. כשהלך לישון ידע, שכנראה הוא לא יקום מחר בבוקר. הוא חשב לעצמו כמה זה נורא, אבל הרגיש שהוא שלם עם עצמו, בחודש האחרון הוא הספיק יותר ממה שעשה כל חייו. הוא עצם את עיניו.
בוקר. מנחם פקח את עיניו וראה את השמש בחלון. אשתו עדיין ישנה. פתאום נזכר. הוא לא אמור להיות פה! הוא בכלל לא היה אמור לקום בבוקר!! מנחם ואשתו הלכו לבית החולים, כדי להבין מה קרה.
הם נפגשו עם הרופא שניתח אותו לפני חודש ומנחם סיפר לו מה ששמע. הרופא התפלא- סה"כ זה היה ניתוח פשוט ברגל! הוא ניסה להיזכר למה מנחם מתכוון. ואז הוא נזכר שבזמן הניתוח של מנחם, במיטה הסמוכה ביצעו ניתוח לחולה אחר, חולה שבאמת היה מצבו אנוש. הוא הסביר זאת למנחם.
מנחם שמע והתרגז. כל החודש האחרון הוא חי כאילו שאלו רגעיו האחרונים ובסוף מסתבר שהכל היה סתם.
לא. זה לא היה סתם. מנחם חשב והבין שהחודש האחרון לימד אותו משהו חשוב מאוד. הוא ראה עד כמה החיים יקרים, ושאפשר לנצל כל רגע בזמן הקצר שלנו. הוא למד לא לדחות דברים לאח"כ כי מי יודע מה יהיה- אלא להשתמש בזמן שיש, ולעשות כל מה שרוצים וצריכים. הוא למד לנצל כל רגע בחייו