תרום
צור קשר
בארץ לא רחוקה, העיר קטנה ליד הנהר
גר צייר לא מוכר.
צייר צעיר, מאוד מוכשר
שנהג לצייר את הנוף באיזור שבו הוא גר.
הוא חי בעיר שנים ארוכות
אך מעולם לא פרסם תערוכות.
כשהיה בן 30, הפטרה אימו היפה
וכדי שיצליח תמיד לזכור אותה
צייר את תמונתה.
מגיל 30 ועד 40
כך במשך 10 שנים
ישב הצייר לילות וימים
טבל מכחול בכל הצבעים.
בדיוק רב סימן כל קו
בעיניו בחן כל נקודה, כל הזמן.
כי אינו מצייר סתם איזו דמות שאינו מכיר
אלא את אמא שלו שאהב והוקיר.
10 שנים השקיע הצייר
ובסופו של דבר הציור נגמר,
תמונה לתפארת, יפה ומדוייקת
כן, זו אמא שלו בתמונה ולא אחרת.
חבר שקפץ אז אותו לבקר, התלהב ואמר:
זאת לא סתם אמא, זה הרבה יותר.
ובלי לספר, התקשר החבר למועצת העיר
ואמר: "רבותיי, אפשר איזה קיר?"
ענו לו: "אדון, נבוא נבדוק את העניין
אם זה יפה, נמצא לך בניין"
הגיעו לבית הצייר במפתיע
ראש המועצה, סגניתו וגזבר שהודיע:
"צייר יקר, הציור מקסים!
מעולם לא ראיתי דבר כה מדהים.
זה מושלם ואין כמוהו בכל העולם!
על הקיר במגדל העיר נסדר לך מקום מיוחד.
שם יראה את התמונה כל אחד.
כל מי שחושב שזה טוב, כל מי שעובר ברחוב,
יכול לבוא ולהסתכל על התמונה.
אז תגיד לי צייר, מה דעתך?"
אמר הצייר בבכי חנוק בגרון:
"לא ולא, לא בשום מוזיאון
לא במגדל העיר ולא סתם באיזה קיר.
את אמא שאני אני לא תולה,
בטח כדי שכל אחד יראה.
זאת אמא שלי, אמא פרטית.
ודברים פרטיים לא שמים
כמו בחלון ראווה איפה שכולם רואים.
את התמונה היפה לעצמי אני שומר.
תודה ויום טוב,
ושבנינו זה יישאר".
