הקשבה

[שרי אילוביץ]

פעולה על הקשבה

מספרים על הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין,  שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לר' אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם? מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד". ענה לו ר' אריה: "אני לא עושה להם שום דבר, אני רק מקשיב להם..."

מנהל בכיר צעיר ומצליח נסע ברחוב שכונתי, במהירות מופרזת, ביגואר החדשה שלו. הוא נזהר ובדק שלא מגיחים ילדים מבין המכוניות החונות והאט כשחשב שהוא מבחין במשהו.
במהלך הנסיעה, לא צץ ילד. אבל במקום זה, פגעה לבנה בדלת היגואר! הוא עצר בחריקת בלמים ונסע לאחור למקום שממנו נזרקה הלבנה. הנהג הזועם זינק מחוץ למכונית, תפס את הילד הקרוב ביותר והדף אותו בצעקות על המכונית שלו, "מה זה צריך להיות? מה לעזאזל אתה עושה? זאת מכונית חדשה והלבנה שזרקת גרמה נזק רב. למה עשית את זה?"
הילד הקטן התנצל. "סליחה... אני מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות." הוא התחיל להתחנן, "זרקתי את הלבנה כי אף אחד לא עצר..." בדמעות שזלגו על לחייו הצביע מעבר למכונית החונה ואמר, "זה אחי, הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו ואני לא מצליח להרים אותו." עכשיו הוא כבר התייפח ושאל את המנהל ההמום, "אתה מוכן בבקשה לעזור לי להרים אותו חזרה לכיסא הגלגלים שלו? הוא נפצע והוא כבד מדי בשבילי."
הנהג הנרגש והנסער ניסה לבלוע את הגוש שחנק את גרונו. הוא הרים במהירות את הילד הנכה לתוך כיסא הגלגלים, אחר-כך הוציא ממחטת בד וניקה את הפצעים שלו. סקירה מהירה אמרה לו שהכול יהיה בסדר...
"תודה רבה ושאלוהים יברך אותך," אמר הילד אסיר התודה לזר.
נסער מכדי לדבר, הביט האיש בילד מוביל את אחיו בכיסא הגלגלים לאורך המדרכה אל ביתם. הדרך חזרה ליגואר היתה ארוכה וממושכת.
הנזק במכונית היה ניכר, אבל הנהג לעולם לא טרח לתקנו. הוא השאיר אותו כתזכורת למסר הבא:
"אל תתנהל בחיים מהר מדי, באופן שיחייב לזרוק עליך לבנה כדי לזכות בתשומת-לבך!"
אלוהים לוחש לנפש שלנו ומדבר אל הלב שלנו. לפעמים, כשאין לנו זמן להקשיב, הוא נאלץ לזרוק עלינו לבנה. זאת הבחירה שלנו להקשיב או לא להקשיב.

איש אחד חזר הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת, עייף ומרוגז ומצא את בנו בן החמש מחכה לו בפתח הבית:
"אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?" "בטח, מה העניין?" ענה האיש.
"אבא, כמה כסף אתה מרוויח בשעה?"
"זה לא העסק שלך, למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?" השיב האב בכעס.
"אני פשוט רוצה לדעת. בבקשה ענה לי. כמה כסף אתה מרוויח בשעה?" הפציר בו בנו הקטן.
"אם אתה ממש רוצה לדעת, אז אני מרוויח 20 דולר בשעה".
"אהה", אמר הבן הקטן בראש מורכן ואז הוא הרים את ראשו:
"אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי עשרה דולרים?"
האב רתח: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת, היא כדי לקבל קצת כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, אז לך עכשיו ישר לחדר שלך, תכנס למיטה ותחשוב בבקשה, למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך ואין לי זמן להתנהגות ילדותית מהסוג הזה." הילד הקטן הלך בשקט לחדרו וסגר את הדלת.
האיש התיישב, כועס אפילו עוד יותר על השאלה של בנו. איך הוא מעז לשאול שאלות רק בשביל לקבל קצת כסף?
אחרי שעה, האיש נרגע. הוא התחיל לחשוב שאולי היה קצת קשוח מדי עם בנו. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות עם עשרת הדולרים האלה? והאמת היא, שהוא לא מבקש כסף לעיתים קרובות...
האיש ניגש אל החדר של בנו ופתח את הדלת: "אתה ישן בן, הוא שאל?"
"לא אבא, אני ער" ענה בנו.
"חשבתי שאולי הייתי קצת קשוח איתך קודם" אמר האב, "היה לי יום ארוך והוצאתי את כל הכעס שלי עליך, הנה לך עשרה דולרים".
הבן הקטן התיישב במיטה וחייך.
"תודה, אבא!" הוא קרא. אז הושיט את ידו אל מתחת לכרית והוציא משם מספר שטרות מקומטים.כשהאב ראה שלבנו כבר יש כסף, הוא התחיל להתרגז מחדש.
הילד הקטן ספר במתינות את הכסף שלו והתבונן באביו.
"למה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?" רטן האב.
"כי לא היה לי מספיק" ענה הבן, "אבל עכשיו יש לי. אבא, יש לי עכשיו עשרים דולר!"הוא הגיש אותם לאביו.
"האם אני יכול לקנות שעה מזמנך? בבקשה, בוא מחר מוקדם הביתה, אני רוצה לאכול יחד איתך ארוחת ערב..."