תפילה לבניית בית המקדש
משפטים על נתינה: -לתת כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה, סתם משום שהם פרחים. (אסתר קל) -מה שעשינו למען עצמנו בלבד, מת איתנו. מה שעשינו למען אחרים ולמען העולם- חי לנצח. (אלברט פוק) -צו החיים תן וקח. כך נברא העולם שכל אדם יהיה משפיע ומקבל, ומי משאין בו שניהם כאחד- הריהו כאילו סרק. (רבי יצחק מזידיטשוב) -אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו. (אלכסנדר גרהם בל) -הרצון להיות טוב לכל, בלי שום הגבלה. לא בכמות המוטבים ולא באיכות הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמת ישראל.
קטע מדהים של חנן בן ארי על הציניות בחברה שלנו היום. מוזמנים להדפיס את הקובץ המצורף ולדון עם החניכים שלהם בשאלות שמתחתיו. "נהיה פה קר" / חנן בן ארי: הנרי לואיס מנקן כתב פעם, "ציניקן הוא אדם שבכל פעם שעולה באפו ריח פרחים הוא מסב את ראשו ומחפש ארון מתים." מנקן אולי לקח את זה קצת רחוק, אבל על פי ההגדרה הזו, כולנו הפכנו לציניים. כשהיינו ילדים, בכלל לא הכרנו את המילה הזו, "ציניות" - דילגנו ושרנו באמצע הרחוב כאילו אין מחר, לא התביישנו לחבק את אמא כשהיא באה לאסוף אותנו מהגן,
בטוחים שתיהיו מלכים. גאים בכם (בקובץ)
הביטו אל האופק אל המקום בו מתחברים שמיים וארץ. הביטו אל האופק ושאפו תמיד להגיע אליו. אל מקום החיבור הנפלא הזה. וכשתגיעו אליו, תגלו שבעצם נקודת האופק התרחקה, והנה לנו אופק חדש. מאתגר ממש. ושוב, הביטו אל המקום הזה בו מתחברים שמיים וארץ, ושוב תשאפו להגיע אליו. כי הרי זו מטרת האדם, ללכת הלאה, לשאוף מעלה ולשאת מבט אל האופק.
להיוולד בכל יום ובכל ורגע מחדש, להרגיש את כוח החיים השוקק בתוכי וביקום כולו. להתחדש ולעולם לא לעמוד במקום אחד, תמיד לשאוף לעלות במדרגות הרוח ולגלות עולמות חדשים הקיימים בתוכי, להתבונן בפרטים הקטנים של המציאות, להתחבר אל ההוויה, ולהרגיש את הנצח.
טמונה בקרבך היכולת לחיות כפי שברצונן לחיות. כל העוצמה לעשות כפי שברצונך לעשות. תאר לך את עצמך כפי שהיית רוצה להיות, כל יום צעד צעד אחד לקראת מטרתך. ואם לעיתים יהיה לך קשה עד מאוד להמשיך - האחז בחלומך. כי בוקר אחד תתעורר והנה קמת והיית לאותו אדם אשר חלמת להיות, עושה את מה שברצונך לעשות, רק מתוך האומץ שהיה לך - להאמין ביכולתך ולא לוותר על חלומך
"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה, רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמיים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה שרק מצבה כזו עשוייה להבטיח לכם ולידכם עתיד טוב יותר" (דומיה רוזן)
"המכתב הזה נכתב מכל הלב, ממני, האדם שאתה רואה באוטובוס, או במדרכה ליד, אני רוצה לספר לך משהו: הלכתי ברחוב וראיתי קבצן אחד. הוא היה לבד מאוד, כולם מסביבו מיהרו. הייתה לו מנדולינה ישנה והוא ניגן מנגינה עצובה. נעצרתי עם עוד כמה אנשים להקשיב, עמדנו ותקנו. הייתה שם גם ילדה אחת, היא נתנה לו כסף וחייכה אליו, החיוך שלה היה כמו שמש והיא אמרה בפשטות: "שיהיה לך יום נעים, אני אוהבת אותך". הלכתי משם, מנסה לקחת קצת מהאור הגדול שהיה בחיוך שלה ולהעביר בין כולם. חייכתי לנהג האוטובוס והרגשתי כמה אני
בבית קטן ורגיל מאוד, הייתה משפחה רגילה לכל הדעות. אב ואם ובן קטן שהלך ללמוד כשהגיע הזמן. כעבור שנה הבחינו ההורים, שהילד מוצף בהמון שיעורים. ואינו שוב עליז ככל ילד אחר ושמזמן לא הלך לשחק עם חבר. כשלחצו ההורים, נשבר וסיפר, שאיננו יכול לקפץ ולכרכר ולהשתולל בחוץ בשמש ובסתיו, כשמורא הציונים תלוי מעליו. ואיך הוא יכול לשאת קול בזמרה, אם יש לו "כמעט טוב מאוד" בתעודה? ואיך הוא יכול לקפוץ ולרקוד כשיש לו רק "טוב" בחשבון, ולא עוד? ישבו ההורים, חשבו ושקלו, וכתבו ומחקו ויצרו והרסו. ובסוף פנו
אם קורה לך פתאום שבאיזשהו יום את קמה בבוקר ונזכרת שהיום מקבלים תעודות מה את עושה? את צועקת, את מתעצבנת, את אפילו בוכה... אבל, שתדעי לך, שזה לא כדאי, כי תעודה זה בסה"כ דף עם מספרים. שלהם במקרה קוראים ציונים. אז קחי את עצמך בידיים ותתחילי לחייך ושיהיה המון הצלחה בהמשך
"כל סוף הוא התחלה של משהו אחר". חוץ מהתעודה שהמורה נותנת, עם ציונים של מבחנים שאליהם אני לומדת, יש תעודה אחרת, של עצמך, בה כתובים מעשייך טובים והתנהגותך. וזוהי התעודה החשובה באמת! חופשה נעימה, מלאה חוויות, עם המשפחה וכמובן -- החברות!
בחלוקת תעודות, כשהמחצית נגמרת אני תמיד נזכר בתעודה אחרת כמעט כמו בבית הספר, נותן אותה מורה קטן מורה השוכן בליבו של האדם. אך במקום מקצועות ותוצאות של מבחנים, מחלק הוא ציונים לנושאים הבאים: ידידות, סובלנות, הבנה, אהבה, טוב לב, שובבות, שמחה וענווה. והיא חשובה אותה תעודה ולא רק פעמיים בשנה, אלא בכל דקה שעוברת. כי הרבה פעמים, במרוצת החיים, שוכחים אנו ושוב שוכחים, שלהיות *אדם* זה מבחן החיים!
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותינו, שתוליכנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו לסוף שנת הלימודים לחיים, לתורה, למצוות, לציונים טובים ולשלום. ותצילנו מכף כל קנאה, שנאה, כעסים, ומחשבות רעות ומכל מיני התנהגויות המנוגדות לבורא עולם ותתני לחן ולחסד ולרחמים בעיינך ובעייני כל חבריי ומוריי ומחנכיי כי אל שומע תפילה ותחנון אתה ברוך אתה ה' שומע תפילות התלמיד
"אני מאמין שאין דרך טובה יותר לחוש את הקשר לא"י מאשר להלך בה לאורכה ולרוחבה, לחצות את עמקיה ולהעפיל את פסגת הריה, ולסייר בשביליה - גם הנידחים ביותר. רק כשאר אתה מסייר רגלית במרחבי הארץ, מתבשם מנופיה ורואה במו עינייך את שרידיה הקדומים ויישוביה החדשים, אתה מרגיש את הקשר האמיתי לארץ ישראל, ואת היותך בן הארץ הזאת." (זאב וילנאי)
בכל פעם שאני מגיע לפסוק שבמגילת אסתר: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים" אני מתחלחל מחדש, איזו האשמה חריפה! אבל מי שאכפת לו באמת, מי שמושרש בעמ"י, מי שגורלנו וייעודו קשורי עם עם ישראל מסיח את דעתו מכל החשבונות ומניח אותם בצד. באותה שעה, שבה חרב חדה מונחת על צווארה, נדרשת אסתר לתשובה הגורלית: אכפת לך או לא אכפת לך? גם אנחנו (מי פחות ומי יותר) אסתר. בשעה ש"מעשי ידיי טובעים בים" בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת ישראל ומשורשיה, אתה שמסוגל להירתם להוצאת
החיים הם עניין של ויתור מתוך עוצמה. כשאני בוחר לאכול אני מוותר על הרעב, שאני בוחר לשתות אני מוותר על הצמא, כשאני בוחר לאהוב אני מוותר על השנאה, כשאני בוחר לסלוח אני מוותר על הטינה, כשאני בוחר ביכולת אני מוותר על המוגבלות. כשאני נפגש אני מוותר על הגעגוע, כשאני בקבלה אני מוותר על הכעס, כשאני מגלה אומץ אני מוותר על הפחד, כשאני בוחר בור אני מוותר על החושך. הכל בחיים זה עניין של בחירה על מה לוותר. לוותר זה לא נוח, זה בניגוד לטבע שלנו, אבל יצירת השמחה ויצירת החיים, באים מתוך מקום של ויתור ובחירה חופשית,
תמיד כשמחלקים מבחן, כשהשעה האחרונה נגמרת, אני תמיד נזכרת במבחן קצת אחרת. כותב אותה מורה קטן, מורה השוכן בליבו של האדם. ואותו מבחן מלא בנושאים רק במקצועות מהנושאים הבאים: ידידות, סבלנות, דיבור, הקשבה, הבנה, אהבה, טוב לב, שובבות, אחווה, חברות, שמחה, אושר, כבוד ויושר. ואותם הנושאים יותר חשובים מכל שאר המקצועות בנלמדים כי בכל המקצועות במבחן הקצת אחרת, נבחנים רק על מה שבמחברת. אולם בעידוד, תמיכה, אהבה וצדקה נבחנים בכל דקה ודקה... אנו שוכחים שלהיות בן אדם -- זה מבחן החיים!
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט) כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק, הם שוחקות, ואם הוא עוקם, הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחר, אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו (רבי שלמה יצחקי) אחד מהתפקידים שלנו בתור חלק משבט, הוא לדעת לפרגן, לעודד ולהיות שם אחת בשביל השנייה! בע"ה שבתקופה שמתחילה כעט, נדע לנצל את כרטיס הזהב שלנו... אוהבות ומאמינות,
פעם טיילנו אני וחבר, הגענו לווילות, פרחים וחצר היה שם שלט תלוי על הקיר- "כאן גר ראש העיר" אסור לצלצל! אסור להפריע! ואם צריך, נא להודיע! אז דעו: אנחנו לא ראש העיר! מותר לצלצל, מותר להפריע, ואם צריך, גם לא להודיע... ואם אנחנו לא עונות, סימן שאנחנו ישנות.
ימי הספירה מסוגלים להמשיך את כל הקדושות ולהתקדש בכל ענייני קדושה שיהודי צריך להתקדש בהם. שזוהי ההכנה לקבלת התורה בעשה טוב, וכן בסור מרע מסוגלים ימי הספירה להשתחרר ולהיטהר מכל הטומאות והנגעים שיהודי שרוי בהם, וזוהי ההכנה הראוייה לקבלת התורה. ותקופה זו היא התקופה הגבוהה ביותר בשנה, כמו שכתוב הרמב"ן שימי הספירה הם כחול המועד ארוך בין פסח לשבועות, שיהודי יתקדש ויטהר עצמו בהם. (נתיבות שלום, האדמו"ר מסלונים)
צ'ופרים בנושא נתינה
צ'ופרים לחודש אירגון ולהצגות!