האיש ההוא-שאני שונא-העומד בהפגנות עם שלט
"מוות לערבים",הוא בעצם אותו האיש-שאני אוהב-
המגיש מימיה לשבוי,מפנישגם הוא בן אדם.

והאיש ההוא-שאני שונא-שצובע את שמו על פסל
בווינה,הוא בעצם אותו האיש-שאני אוהב-שמלווה
לי 50$ באתונה,רק בגלל שגם אני ישראלי.

והאיש ההוא-שאני שונא-שבשם ערכים דתיים
שאפילו הוא לא מבין,תובע זכות הסטורית על
הפרט והחידקל,הוא בעצם אותו האיש-שאני אוהב-
שעומד לידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות
אין קץ את הקטעים הנכונים.

והאיש ההוא-שאני שונא-שחושב ש'שלום עכשיו'
הם בוגדים,הוא בעצם אותו האיש-שאני אוהב-
שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו,בעמדת
השמירה בתוך הקור הלילי של לילה לבנוני נוסף.

והאיש ההוא-שאני שונא-שדוחף אותי בתור
לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי,הוא אותו האיש-שאני אוהב-
שמבזבז יום שלם בשביל להחזיר הבייתה את הילד
של השכנים שאיבד את דרכו.

והאיש ההוא-שאני שונא-שנכנס למסעדה
החביבה עלי והורס לי את הערב בקולניות
המעצבנת שלו,הוא בעצם אותו האיש שאני
אוהב שעבד כל היום במפעל יצוא והתרגל
לצעוק כדי שהרעש של המכונה לא תפריע לו.

והאיש ההוא-שאני שונא-שקורא לי 'אחי'
למרות שהוא לא,בעצם אותו האיש-שאני אוהב-
אם ארצה או לא-
הוא אחי.

כי זה מה שיש ואתה חלק ממשהו גדול.
ומעבר לכל ההבדלים,הצעקות והעניינים,
המשהו הזה הוא לא נוקר כל כך ואם תרצה
או לא המשהו הזה הוא גם
אתה.