הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם,אלא מפני שהיו טובים מהם.
הם לא הרסו את הגטאות מפני שהפיצו חייידקי טיפוס ומגפות,אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וקדושה שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם.
הם לא הציתו את בתי ישראל אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם: אלא הם הבתים היחידים בעולם שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר. 
הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו שבפינות האפלות ההם בכל הדולק ובכל התלאות מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת החט,של ביטול כל ממלכות הארץ לעומת ממלכת שמיים.
הם שיברו את רהיטי הבית מפני שאפילו בביתו של האחרון שבישראל עמד שולחן,שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותה לדרגת מזבח. הם ניפצו את המיטות,מפני שגם מקרשי עץ אלה עלה אליהם ריח חיי המשפחה שישראליים הזכים וחנק את החזירים כאשר יחנקו אדים מרעילים.
הם התעללו ביונקים אילמים,מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם שתפרקו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד הד זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה.
הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות המתות בוקע הקטרוג,הלגלוג,הבוז לכל ישותם.
עליך הרגונו כל היום.

(עזריאל קרליבך)