מדען אחד, חיכל הזמן מודאג מבעיות העולם, והיה נחוש בדעתו למצוא להם פיתרון.
הוא העביר ימים ולילות בחדר העבודה שלו ובמעבדה כדי למצוא תשובות לספקות שלו.
יום אחד,בנו בן ה7 פלש למקום ההתבודדות שלו, נחוש לעזור לו בעבודתו. המדען, עצבני בגלל ההפרעה, ניסה לגרום לבנו לעבור למקום אחר.
כשראה שזה בלתי אפשרי והוא לא מצליח, חיפש משהו שיכול לספק לילד תעסוקה, ויסיח את דעתו. הוא הוציא מאיזה חוברת דף עם מפת העולם וגזר אותה להמון חתיכות, ונתן לילד יחד עם גליל נייר ודבק, ואמר לו:"אתה אוהב פאזלים, נכון? אז אני אתן לך לתקן את העולם. הנה העולם כולו מפורק,בוא נראה אם אתה יכול לתקן. תעשה את זה לבד לבד."
הוא חשב שלילד ייקח ימים עד שיצליח להרכיב את המפה,אך כמה שעות בודדות לאחר מכן, כבר שמע את קולו של בנו קורא לו ברוגע:"אמא, סיימתי! הצלחתי להרכיב את הכל!". בהצלחה,האב לא האמין. זה לא ייתכן, שבגיל שבע יוכל הילד להרכיב מחדש מפה שמימיו לא ראה!!!
אבל, הוא הניח את רשימותיו, וניגש לבנו, כשהוא בטוח שהוא הולך לקבל עבודה מבולגנת...
להפתעתו, המפה הייתה מושלמת, כל החתיכות היו במקומן. איך זה ייתכן? איך הוא עשה את זה?
"אתה לא ידעת איך נראה העולם",אמר המדען לבנו, "איך הצלחת?"
"אבא", אמר לו הילד, "אני אמנם לא ידעתי איך נראה העולם, אבל כאשר תלשת את הדף מן החוברת, ראיתי כי בצד השני של הדף יש תמונה של אדם. כשנתת לי לתקן את העולם, ניסיתי, אבל לא הצלחתי. זה היה הרגע שבו נזכרתי בתמונה של האדם מהצד השני. אז הפכתי את כל החתיכות, והתחלתי לתקן את האדם. שאני יודע איך הוא אמור להראות. כשהצלחתי לתקן את האדם,הפכתי אותו וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם.