על ידי מוריה גלבוע » 22/07/2018, 16:46
עשינו את המדרשוקו כמה ימים לפני תשעה באב, ואחרי הלימוד עשינו הפרשת חלה.
לימוד:- ת"ר: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות - פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים - מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו בדבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט... שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
- חמישה דברים ארעו בו לאבותינו: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לא"י, חרבו שני המקדשים, חרבה ביתר, ועוד. ועוד צרות רבות ומרות ביום המר הזה- גירוש ספרד, השואה ועוד. מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים ונסתלקה שכינה לשמיים. חודש זה הוכיח את עצמו פעם אחר פעם כחודש המזומן לפורענות ולקללה. אולם, ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל. שבת ראשונה שאחרי תשעה שבו, היא שבת של שמחת הנחמה המקווה. קוראים לה "שבת נחמו" על שם ההפטרה. ביום ט"ו באב יש זכר לכמה דברים ששמחו בהם ישראל: יום שפסקו בו מתי מדבר, יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, ועוד. שישה ימים אחרי חורבן ואסונות, יש ימי שמחה, מחולות, בתים חדשים בישראל. "אני קובע לכם בכייה לדורות". באותו היום ממש בו הפך ליבנו נגוע בייאוש אנחנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן. כיצד? אלפיים בשנים אנחנו בוכים על חורבן בית המקדש. כאשר נפטר לאדם קרוב, בתחילה בוכה עליו הרבה ועם הזמן משתכח המת מהלב. אנחנו לא מפסיקים לבכות על ביהמ"ק כיוון שאנחנו לא שוכחים אותו. בכיינו אינו בכי של ייאוש ואובדן אלא הוא בכי של תקווה וציפיה. בכי שמקרב אותנו בכל שנה ושנה לבניין בית המקדש מחדש.
- קל דעת אחד שאל את רבי יוסי בר מבריסק מה הטעם במנהגי אבלות בשלושת השבועות, האם אין הם מיותרים? השיב לו רבי יוסי: משל למה הדבר דומה? לדליקה שפרצה בעיר וכילתה כמה בתים. מי מבעלי הבתים שאכפת לו מהאסון שקרה, מפשפש בתילי האפר, שומר לעצמו משרידי מה שהיה ביתו, כך יזכור ויפעל לבניין ביתו בקרוב. מי שהאסון אינו נוגע אליו והוא אף אינו מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל, מובטח לו שגם לא ישקיע בבניין ביתו מחדש. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה ע"י אהבת חינם"
- "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה ע"י אהבת חינם"
- "עם ששומר על זכרונו הלואמי אלף חמש מאות שנה, וכואב אותו כאילו קרה לו עצמו- עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו"
עשינו את המדרשוקו כמה ימים לפני תשעה באב, ואחרי הלימוד עשינו הפרשת חלה.
[b]לימוד:[/b]
[list]
[*]ת"ר: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות - פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים - מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להם בני, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו בדבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט... שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.
[*]חמישה דברים ארעו בו לאבותינו: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לא"י, חרבו שני המקדשים, חרבה ביתר, ועוד. ועוד צרות רבות ומרות ביום המר הזה- גירוש ספרד, השואה ועוד. מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים ונסתלקה שכינה לשמיים. חודש זה הוכיח את עצמו פעם אחר פעם כחודש המזומן לפורענות ולקללה. אולם, ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל. שבת ראשונה שאחרי תשעה שבו, היא שבת של שמחת הנחמה המקווה. קוראים לה "שבת נחמו" על שם ההפטרה. ביום ט"ו באב יש זכר לכמה דברים ששמחו בהם ישראל: יום שפסקו בו מתי מדבר, יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, ועוד. שישה ימים אחרי חורבן ואסונות, יש ימי שמחה, מחולות, בתים חדשים בישראל. "אני קובע לכם בכייה לדורות". באותו היום ממש בו הפך ליבנו נגוע בייאוש אנחנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש. אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן. כיצד? אלפיים בשנים אנחנו בוכים על חורבן בית המקדש. כאשר נפטר לאדם קרוב, בתחילה בוכה עליו הרבה ועם הזמן משתכח המת מהלב. אנחנו לא מפסיקים לבכות על ביהמ"ק כיוון שאנחנו לא שוכחים אותו. בכיינו אינו בכי של ייאוש ואובדן אלא הוא בכי של תקווה וציפיה. בכי שמקרב אותנו בכל שנה ושנה לבניין בית המקדש מחדש.
[*]קל דעת אחד שאל את רבי יוסי בר מבריסק מה הטעם במנהגי אבלות בשלושת השבועות, האם אין הם מיותרים? השיב לו רבי יוסי: משל למה הדבר דומה? לדליקה שפרצה בעיר וכילתה כמה בתים. מי מבעלי הבתים שאכפת לו מהאסון שקרה, מפשפש בתילי האפר, שומר לעצמו משרידי מה שהיה ביתו, כך יזכור ויפעל לבניין ביתו בקרוב. מי שהאסון אינו נוגע אליו והוא אף אינו מנסה להציל את מה שעוד אפשר להציל, מובטח לו שגם לא ישקיע בבניין ביתו מחדש. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה ע"י אהבת חינם"
[*]"ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה ע"י אהבת חינם"
[*]"עם ששומר על זכרונו הלואמי אלף חמש מאות שנה, וכואב אותו כאילו קרה לו עצמו- עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו"[/list]