פעולה ליום השואה:
1) לתת לחניכים להסתובב בחדר ואז לעצור אותם (עם כיף, עם מילה מסויימת או סתם לצעוק לעצור) והחניכים צריכים לעצור איפה שהם בלי לזוז, להגיד להם לשחק בצורה הזאת אקווקווה או כל מיני משחקים, אסור להם לזוז!!
2) לשחק מחבואים, אבל בלי לצאת: לחכות עד שיימצאו אותך (בלי לספור 1,2,3)
3) לשחק דג מלוח, ומי שנתפס זז אין לו שוב אפשרות לשחק (אין לחזור להתחלה או ללכת שלושה צעדים אחורה, אלא פשוט יוצאים מיד מהמשחק)
4) לשאול כל חניך איך קוראים לו, להורים שלו, איפה הוא גר.. ולשאול אותם על חוויה טובה שהם זוכרים מה ילדות.

מסר: להסביר לחניכים שבשואה לא הייתה אפשרות לילדים לשחק או בכללי ליהודים לעשות מה שהם רוצים, הם היו מוגבלים בגלל המרות או פיזית שנסגרו אותם והם לא היו חופשיים ומשוחררים (1) ולהסביר גם שהיו ילדים רבים שהצטברו במשך הרבה זמן בלי לדעת עד מתי, בלי לצאת (כמו במחבואים-2), כי מי שיוצא ונתפס יוצא מהמשחק, אין עוד אפשרויות (כמו בדג מלוח-3) והיו ילדים שהסתירו אותם בכנסיות והם לא ידעו מי הם באמת ומי ההורים שלהם ומה הדת שלהם. אפשר להוסיף ולספר על הרב יוסף כהנמן, שעסק רבות בגילוי ילדים יהודים שנמסרו בזמן השואה, להשגחה אצל נוכרים, ע"י הוריהם:
"באחד הימים הוא הגיע למנזר גדול, שנודע לו כי בין ילדיו מספר גדול של יהודים. ראש המנזר קיבל אותו בעוינות גלויה. כששמע את מטרתו אמר: 'אני מקצה לך חמש דקות בלבד להיכנס ולאתר בין כל הילדים השוהים פה את היהודים שבהם'.
"הרב כהנמן נדהם. הרי חמש דקות הן זמן פחות ממגוחך, אבל מחוסר ברירה הסכים. בערב, לפני השינה, הוא נכנס לאולם ובו עשרות ילדים, הגביה את קולו וצעק: 'שמע ישראל!'
"והנה החלו בוקעים קולות רבים מפינות שונות באולם: 'טאטע', 'מאמע' (אבא, אמא)". הילדים היהודים נזכרו בקריאת שמע ישראל שהוריהם קראו איתם לפני השינה, והקריאה עוררה אצלם זיכרון רחוק מהוריהם, והם רצו אל הרב וכך הוא הוציא אותם מהכנסייה והחזיר אותם ליהדות