[b]
חתולים / ורד מוסינזון[/b]
לפני כמה לילות
דיברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דיברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו
שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי
זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו
או מאיזה גובה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגליים
יחיכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם

כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא
הוא שתק רגע
אחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, החתולים רק עושים כאילו
שכלום לא כואב
והם נפלו על הרגלים.
בעצם הם נופלים על הגב
ונשברים בכל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים
שהם יפלו תמיד על הרגלים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.

האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח
שהוא היה מוריד ת`עינים
ורואה ת`רסיסים שלי על הריצפה

דיון:

למה החתולים עושים כאילו כלום לא כואב להם?ממה הם מפחדים? מה זה התדמית הזו שהם מנסים שלמור עליה? מה הם פוחדים שיקרה? למה התדמית חשובה להם? מה יקרה אם הם יעזו לשתף?   אם לכל החתולים זה קורה- אז בעצם יש מצב שלכולם כואב אבל אף אחד לא מעז לומר כי הוא פוחד
שיצחקו/ירדו עליו/ יאמרו שהוא לא בסדר/ יחשבו עליו דברים לא טובים...יכול להיות
שלכל חתול יש קושי אחר אבל לכל אחד יש משהו.  מה יקרה נגיד אם לחתול אחד יהיה אומץ- ואז אולי
גם החתול השני יספר לו שגם לו זה מאוד כואב כשהוא נופל? יהיה להם יותר קל אולי אם
הם לא יצטרכו את התדמית שלהם?
המון פעמים בחברה יש מין תחושה כזו שכולם בסדר גמור ורק לי יש בעיה ,אבל בעצם לכל אחד יש איזה שהיא התמודדות שקשה לו פשוט שאנחנו המון פעמים מפחדים לחשוף כי אנחנו בטוחים שאנחנו צריכים לשמור על תדמית "קולית" ומגניבה ושאם ידעו את זה יחשבו עלינו דברים לא טובים.
  אנחנו מעיזות לשתף? מה קורה כשחברה משתפת אותנו? האם יש חברות שאשתף ויש חברות שלא? איזה חברות כן מאפשרות לי לשתף? המון פעמים זה באמת דורש אומץ זה כמו קפיצה למים שאני לא בטוחה שהחבר שלי תקפוץ איתי ובאמת אי אפשר
לעשות את זה עם כל אחת ובדרך כלל צריך להאמין לחושים שלנו. אבל כשאני מרשה לעצמי להיות
חלשה עם מישהי פתאום אני יגלה אולי שהיא באמת יודעת להקשיב, שאולי היא מבינה אותי,
שאולי יש לה דרך לעזור לי. לא בטוח שעם כל אחת ולא בטוח שתמיד. אבל מספיק שיש
פעמים שכן- אני זוכה בקשר שהוא הרבה יותר עמוק ואמיתי כי הוא נוגע לכאבים האלה
שמשותפים לכולנו ובמקום לסחוב הכל לבד ולהתאמץ להראות כאילו הכל בסדר, אני יכולה
להתייחס ברצינות למה שאני מרגישה ולהעז לחיות את זה ולטפל בזה, ועצם זה שיש מישהו
בזה איתי הופך הכל ליותר קל. ובסוף זה בחירה שלנו איזה סביבה אנחנו יוצרים מסביבנו ואיזה קשר אנחנו בונים עם החברים שלנו. קשר שבו צריך להעמיד פנים ולהיות "קולים" או קשר שבו אני יוכל לשתף באמת ולומר באמת מה שקשה לי ומה שאני מרגיש.