[color=#333333]החזןהעיוור/הרבשלמה קרליבך

אתם יודעים ידידים, לפעמים יש לנו דעה על פלוני או אלמוני, ואנחנו טועים לחלוטין. כי האמת היא שאנחנו לא יודעים מה קורה בלבו של הזולת. לעולם לא נדע...אלא אם כן אנחנו ממש אוהבים אותו... כמה פעמים קרה שאנחנו טועים טעות גסה –כועסים על מישהו, בטוחים שהוא עשה משהו לא טוב ופתאום מתברר שטעינו איזה בושה...בשנות ה-60בדרכי מאמריקה לישראל הייתי עוצר מידי פעם בעיר אחת באירופה. היה שם בית מדרש חסידי קטן עם הניחוח של מזרח אירופה שלפני המלחמה. במיוחד בשבת בבוקר התפילה הייתה ממש טובה עם כל הלב והנשמה והילדים שם שרו כל כך יפה. פעם נכנסתי לשם בשבת בבוקר והתאכזבתי נורא –החזן היה בלתי נסבל. לא רק שלא היה לו קול ערב למנגינות שלו לא היו לא ראש ולא זנב. משהו חסר מלודיה לחלוטין .מילא על זה אפשר לסלוח אבל הוא בקושי ידע לקרוא. הוא דילג כל הזמן על מילים: “שוכן... מרום... קדוש... לישרים... תתהלל... משיחך...”זה קומם אותי, חשבתי בלבי הוא בטח איש עשיר שיש לו יארצייט ורוצה להיות חזן. הוא שילם כמה רובלים לבית כנסת והם נתנו לו להתפלל למרות שהוא לא יודע. זה ממש הכעיס אותי. לא הייתה לי סבלנות לשמוע אותו והחלטתי שאני לא מתפלל איתו. עמדתי בפינה הרחוקה להתפלל ביני ובין עצמי. אבל אתם יודעים כשמוציאים ספר תורה איך אפשר לא לבוא ולנשק אותו. אז כשפתחו את הארון צעדתי לעבר הבימה.עכשיו תפתחו את הלב חברים. על המדרגות היורדות מארון הקודש עמד החזן עם הספר תורה ושני אנשים מחזקים בזרועותיו. שאלתי מישהו לידי “למה הם אוחזים בו? הוא לא יכול ללכת לבד?” אמרו לי “אתה לא יודע? זה החזן העיוור החזן של למברג. הוא היה מגדולי החזנים באירופה לפני המלחמה אבל באושוויץ מרוב מכות וייסורים ניטל מאור עיניו וקולו נשבר”.הבטתי בו ואכן הפנים שלו היו מלאות צלקות.כל כך התביישתי בעצמי...סיפרו לי שהוא תמיד סירב להתפלל, הוא אמר: “הניחו לי, אני כבר לא זוכר לא את המנגינות ולא את המילים”, אבל הפעם הציבור התחנן, אנחנו עוד זוכרים את תפילתך בלמברג אנא כבד אותנו עוד פעם אחת.אתם מבינים איך הוא התפלל באותה שבת? הוא בטח זכר את התפילה בלמברג, את קולו הנפלא טרם נלקח מאור עיניו. בתוככי לבו עוד התנגן הנוסח החסידי הישן. ועכשיו איך שהוא שבור שברי שברים.אם היה פעם אדם שהתפלל בלב נשבר זה היה החזן העיוור באותה שבת. כל כך התביישתי בעצמי! איך לא הרגשתי את עומק התפילה שלו? כמה אני חיצוני! מאסתי בחיי רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. אבל אתם יודעים לפעמים דווקא כשאתה בסוף הקב”ה מרחם עליך. בלב כואב ומבויש התקרבתי אליו ובמקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידו. הוא עצר לרגע ושאל את מלוויו מי נישק לי את היד?שלוימלה קרליבך, השיבו.החזן הפנה אלי את פניו המצולקות ואת עיניו הכבויות ואמר לי בחיוך מתוק “היי שלוימלה, אני אוהב את הניגונים שלך”. הוא השיב לי את נשמתי.[/color]
נשארתי שבוע שלם באותה העיר. לקחתי אותו לטיולים ארוכים דיברנו הרבה. איזה יהודי! איזה חסיד! כמה שבועות אחר כך התגעגעתי והתקשרתי לביתו. אשתו ענתה “שלוימלה, לא שמעת? החזן העיור כבר לא איתנו, יש לנו משרה חדשה: עכשיו הוא חזן בגן עדן”. מה הרב קרליבך חשב על החזןבהתחלה? ←מה אנחנו היינו חושבים עליו אם היינו פוגשים אותו? ← מה הוא באמת? ← איך יכול להיות שהרב קרליבך פספס את זה שהחזן העיוור קדוש כל כך?

קרדיט לאבידן סילטון