1. נשחק [b]שבע בום[/b]. לחניכים אנרגטיים נוסיף: מי שאומר מספר רגיל מרים ידיים, מי שאומר בום צריך לקפוץ.
מסקנה: לפעמים אם אנחנו זורמים ולא עוצרים רגע לחשוב מה אנחנו צריכים לעשות- אנחנו יכולים לפספס ולטעות. בדברים מהותיים לא היינו רוצים שזה יקרה..
2. נחלק את החניכים לקבוצות קטנות, כל קבוצה תקבל [b]סיטואציה[/b] ועליהם להחליט מה יעשו בה. נעשה סבב שיתוף בסיטואציות ובהחלטות שהתקבלו.
דוגמאות לסיטואציות:
-מחר המבחן בחשבון. אם תקבל במבחן יותר מ90 תתקבל לבית הספר שרצית מאוד לעבור אליו. הבעיה שהשעה כבר כמעט 10 בלילה ואתה ממש עייף. מצד שני אתה צריך עוד ללמוד.. מה תעשה?
-אתה בגמר של תחרות ריצה. אם תנצח- תלך לאליפות הארץ. אתה לקראת סוף המסלול (יש עוד 3 קילומטר). השמש לוהטת וכבר אין לך כח להמשיך. האם תפסיק או שתתאמץ עוד כדי לזכות בגביע?
[b]נסכם [/b]שבכל המקרים הנל יש לי מטרה ויש אפשרות להזניח אותה עם תירוצים שאין לי כח וזמן וכו.. אבל אנחנו לא רוצים לעזוב את מה שחשוב לנו לטובת מה שקל!! יש לי יעד, מטרה, ועלי לפעול כדי להשיג אותה!
3. נפזר על הרצפה מלא פתקים שכתוב עליהם כל מיני חפצים, חלקם בעלי ערך גדול וחלקם לא... נבחר [b]חניך ש"יכנס לחנות" למשך 10 שניות בלבד[/b], ועליו לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר.
[b]נראה [/b]שכנראה החניך לא הספיק לשים לב מה הוא לקח ונשארו דברים יקרי ערך ומשמעות בעוד דברים אחרים- פשוטים יותר- נלקחו. אפשר להדגים ספציפית :)
[b]נסביר[/b] שבמירוץ החיים יש נטיה טבעית לרוץ ולעשות ולהספיק כמה שיותר, אבל ממש חשוב לעצור קודם. לחשוב מה באמת יקר לי? וחשוב לדבוק בזה בחיים שלי. על מה אני לא מוותר? שלא במבט לאחור אגלה שפיספסתי את העיקר שבאמת חשוב לי!
4. [b]נשאל [/b]את החניכים איך לדעתם זה קשור לראש השנה? נסביר שראש השנה זה זמן לעצירה וחשיבה מי אני באמת ומה אני באמת רוצה בחיים שלי.
[b]נשאל [/b]כמה פעמים יש סליחות בראש השנה? אין.. ר"ה זה לא יום דין לחטאים. זה יום של המלכת ה'. אנו מתפללים לה' ואומרים שמה שאנחנו באמת רוצים בחיים שלנו זה שהוא ימלוך עלינו, שנצליח לעשות רצונו באמת. מגלים את הרצון הפנימי שלנו.
5. נקרא את [b]הסיפור 'אבא שלי רב חובל' [/b]*נספח
[b]נסכם[/b]- גם אם יש לנו שאיפות גדולות בחיים ולפעמים זה נראה לנו לא הגיוני שנצליח בכלל.. חשוב לזכור- אנחנו עושים השתדלות, והקב"ה הוא אבא שלנו ורוצה לעזור לנו!

*נספח
הלך עייף, עבר ליד חוף הים.
הוא ראה ילדים משחקים. הילדים בנו מגדלים מחול והציבו בראשם דגלים קטנים.
פתאום בקצה האופק נראתה אונייה גדולה. אחד הילדים, לקח בידו דגל קטן ורץ יותר קרוב לחוף.
הוא נעמד על קצה אצבעותיו והתחיל לנופף במרץ בדגל שלו.
המחזה היה משעשע, וההלך ניגש לילדון. "למי אתה מנופף?" שאל ההלך. "אני מנופף לרב החובל!" ענה הילד בבטחון.
"ואתה חושב שרב חובל חשוב ישים לב לילדון קטן שעומד על החוף ומנופף לו בדגלו?" שאל ההלך מופתע.
"אני לא סתם חושב ככה, אלא אני ממש בטוח שהוא ישים לב, ואף יחזיר לי נפנוף בדגל שלו!" שנה הילדון והמשיך לנופף בשמחה.
"ילדון מסכן", חשב ההלך, "מחכה לו אכזבה גדולה..." ובקולו הוא אמר: "אתה יודע, רב חובל הוא אדם מאד עסוק, וממש לא נראה לי שיהיה לו זמן למשחק הזה".
"כן, כן, אני יודע את זה", חייך הילדון, "אבל רב החובל הוא אבא שלי!"