ביום ראשון הקרוב נחגג את ראש חודש ניסן שהוא החודש שבו יצאנו לחירות. אשתף אתכם בשני סיפורים מרגשים הקשורים לחג הפסח המתקרב ולחירות.

ביום חמישי, 2 באפריל 1970 , הופל מטוס פנטום ישראלי מעל פרברי דמשק, שני אנשי הצוות (גדעון מגן ופיני נחמני) דיספיקו לצנוח לפני שהמטוס התפרק באוויר, היו אלה שני השבויים הישראלים הראשונים שנפלו לידי הסורים מאז מלחמת ששת הימים, אחד השבויים, פיני נחמני, כתב בחשאי יומן אישי במשך שלוש שנות השבי בכלא אל מאזה בדמשק. היומן נכתב על גבי קרעי נייר טואלט נייר עטיפה כ - 300 עמודים בסך הכול... ארבע פעמים חגג את ליל הסדר בתא כלאו. על ליל הסדר השני
כתב ביומנו כך: 
"הנה עבר הפסח, החג הלאומי בה"א הידיעה של עמנו, ואנחנו בין הבודדים שנמנע מהם לחוג אותו עס בני ביתנו. את אווירת החג אצלנו קשה לתאר: מבעוד בוקר עשינו ניקוי יסודי בתא, ניקוי שלא נעשה עדיין לרצפת הבטון של תאנו, על חתיכת קרטון ציירנו את צלחת הסדר, ובמרכזה מגן דוד, שבכל אחד מקצותיו מקום למצרכי הצלחת. אחר הצהריים הצלחנו לארגן שטיפה עצמית, במים צוננים בקרח, ואחריה לבשנו את בגדי החג שהכניסו אותנו למתח וציפייה לערב כי ירד.
אלה היו השעות הקשות של חשבון הנפש, של זיכרונות האסיר השבוי, הגואים והפורצים עד מחנק. לחשוב על הבית, לנסות ולחוש את האויר הספוג ריח ואווירת חג של שעות בין הערביים. להדגיש על בשרך את האויר החגיגי והקריר הגולש מההרים אל העמק, כמו עוטף את יוקנעס במעטה של קדושת חג לדעת שכל בית ישראל בלבן, שילדיך ומשפחתך מחכים ומצפים, ואתה עדיין ב כאן, מתהפך חסר אונים מצד לצר על א המזרן המסריח, והזמן זוחל לאט, כמו ב נגמר הוא למקצב שקבע לעצמו.
שתי הגדות של פסח ופירורי המצות שהגיעו מהרב הראשי של ציריך, נתנו הרגשה של סדר פסח אמיתי. הסדר שטף וקלח. בועז איתן, הצעיר בינינו, כמעט ילד, שר את הקושיות. ודמעות עלו בגרוני. אך אילו היו שניות של הסופות, משום שמיד באה שירה מתרוננת. המחזה היה כל כך מוזר. במדינה אויבת, בבית הכלא השמור ביותר, יושבים שלושה ישראלים שבויי מלחמת חירות וחוגגים בשירה את חג חירות הדורות. בעוד אנו חוגגים את הסדר וקוראים בקול את ההגדה, הופיעו השומרים ודרשו מאתנו לחדול ממעשינו.
בתא הסמוך היה כלוא הנשיא המודח של סוריה, נור אלדין את אסי, האיש שכלא אותנו וקבע שהטייסים הישראלים יזקינו בכלא הסורי!' ושעכשיו (אחרי שחאפז אל-אסאד הדיח אותו בהפיכה צבאית) היה איתנו באותה סירה. נראה ששירתנו הפריעה לו והוא ביקש מהסוהרים שישתיקו אותנו. אנחנו בכל מקרה, סירבנו להפסיק, גם כשאיימו עלינו שישליכו אותנו לצינוק כעונש על הרעש שאנחנו עושים, אבל את רעש החירות לא יכול להשתיק גם האיום בבידוד בצינוק הנורא.
אנחנו סיימנו את ההגדה בשירת 'חד גדיא' והמשכנו בשירה ישראלית אמיתית וחמה ירושלים של זהב', 'שנינו מאותו הכפר' ועוד שירים שדבר אין להם עם הפסח, הכול כדי למשוך את החגיגה עמוק אל תוך הלילה, ולנקום את נקמתנו הקטנה...
מעולם לא השתתפתי בסדר פסח ארוך כל כך. צריכים היינו ליפול בשבי כדי לקיים את אשר נאמר בהגדה 'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה'".
כל פעם כשאני קורא את הסיפור הזה אני לומד מחדש מי הוא בן חורין אמיתי ועד כמה החירות שלנו תלויה בתודעה וברצון שלנו. לא משנה באיזה מצב פיזי אנחנו נמצאים השאלה איפה הרוח שלנו נמצאת. "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייך
הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד" (הרב קוק).
ואסיים בדברים שאמר נתן שרנסקי לשופט במשפטו:
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי: אתה חושב כך כיוון שלאחר שיגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל דוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם תשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה" (מתוך ספרו "לא אירא רע").
ומוסיף נתן שרנסקי ואומר: "כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין... אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה לשנה הבאה בירושלים.

(אורי שכטר, מתוך גילוי דעת)