המכתב שהייתי רוצה לשלוח, לחייל האהוב שנפל בקרב
מאת שרה דבי גוטפרוינר

מסר מהלב הכואב, לחיילים שלא מספיק אמרו להם 'תודה'.

לחייל שמסר את חייו במלחמת העצמאות,
עברו 67 שנים מאז שהלכת מכאן, אולם איש לא שכח מה עשית. איך נלחמת למען הקמתה של מדינה יהודית. איך עמדת באומץ בחזית, למרות שזה עתה הגחת מן האפר באירופה. איך השארת מאחור את אשתך החדשה ואת כל תקוותיכם להתחלה חדשה. איך הקרבת כל מה שהיה לך כדי שליהודים בכל העולם יהיה תמיד בית לחזור אליו.
יש קבר על ההר בשמך. יש במוזיאון תמונה בשחור-לבן של הפנים שלך. אולם אין תמונה של ההתמודדויות שקרעו את לבך או האידיאלים שנשאת בנשמתך. היום אני זוכרת, ומודה לך.
לחייל שמסר את חייו במלחמת יום כיפור,
היית בבית הכנסת כשנשמעה האזעקה. היית עטוף בטלית ותפילה, כשקריאת החירום עשתה את דרכה הנפתלת ברחבי המדינה. ולא היססת. לא חשבת פעמיים כשהנחת את המחזור ואת הבטחת המחר. רצת להתייצב לצד אחיך. עזבת מאחור את בניך ובנותיך, ואת הבית שאשתך ואתה בניתם יחד במשך שנים.
נלחמת בעוז למרות שאתה עצמך לא העלית בדעתך כמה אומץ יש בך. מתת כדי שאנחנו נוכל לחיות. תמונה דהויה שלך תלויה בסלון. אתה מחזיק את הילדים שלך, כולם. שניים על הגב, אחד בכל יד. הם מתגעגעים אליך מאז שהלכת. איש אינו מסוגל לשער את כאבם של אלה שהותרת מאחור. אולם אתה שמרת עליהם ושמרת עלינו. היום אני זוכרת, ומודה לך.
לחייל שמסר את חיו בשמירה על הגבולות,
כל יום ששי היינו מאחלים לך 'שבת שלום' כשהיינו עוברים את נקודת הבידוק. לפעמים הבאנו לך שתייה ופלאפל. תמיד חייכת אלינו, ונופפת לילדינו שהציצו אליך מהמושב האחורי. עמדת שם בגשם החורף המקפיא ובשמש הלוהטת. עמדת שם בלילה כשעננים הסתירו את הכוכבים, ונראה כאילו החושך יימשך לנצח. עמדת שם בבוקר כשרוב המדינה עדיין ישנה. עמדת שם, ושמרת עלינו.
כשעזבת את העולם הזה, נוצר חור עמוק בעם שלנו. חור שבו לא יכולנו למצוא עוד את חיוכך, ומילותיך הנעימות המשיכו להדהד רק בזכרונותינו. חור נורא בליבותיהם של הוריך. חור כואב בכל פעם שחבריך חייגו את המספר שלך בטעות, וקלטו שלעולם לא תענה להם שוב. עמדת בשער, ושמרת על עמך.
היום אנחנו שומרים את זכרונך. אני זוכרת, ומודה לך.
ולחייל שנלחם למען ארצנו בכל שאר המלחמות והמבצעים,
עברת לילות בלי שינה בשוחות וימים אינסופיים בשטח. טרוריסטים נבזים ניסו להפיל אותך, אבל אתה בכל זאת המשכת לקום. נתת את השנים הטובות ביותר של חייך, צעדת בוואדיות מרופשים, ורצת בשדות מוקשים. השלכת את גופך אל קו האש כדי להציל את חיי חבריך ונלחמת במחבלים שניסו להרוג אותנו.
ראית איך חברך נהרג לצדך, ובכל זאת קמת למחרת. בכית עם היהודים בעזה והתחננת למשפחות שיסלחו לך, למרות שזה לא היה באשמתך. עמדת ליד הכותל עם תנ"ך בידיים ותפילה בעיניים. התחננת לכל הטוב, אולם לא זכית לראות את אור השחר. ישבת בג'יפים במדבר שמם והתעוררת לבקרים רחוקים מן הבית. עמדת מול אויבינו בדור שבו לרבים אין אפילו אומץ לעמוד מול עצמם. הותרת מאחור עבודה ומשפחה וחלומות. פחדת אבל המשכת להתקדם למרות הפחד. הגנת על בתינו ושמרת על ילדינו. בזכותך כולנו יכולנו לחזור הביתה. חיית באומץ ומתת על קדושת שמו.
אין מלים מתאימות, אבל אנחנו מודים.
זוכרים אותך. מתגעגעים אליך. היום ובכל יום.