יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.

הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.

הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.