התל הגלמוד /מנשה יולביץ'
בתוך יערות,
בין שדות, אפרים,
מתנשא תל-עפר
על אחים יקרים.
ארוך הוא התל,
טומן אלף קדושים:
אבות ובנים
סבים ונינים.
בודד ושומם,
באדמה ספוגת-דם,
גלמוד ומיותם,
רחוק מקהל-עם.
ואין משתטח
מחונן עפרם,
מרווה בדמעה
ומקונן על זכרם.
ממרחק יבכום
ייחדו שמותיהם
בשברון-לב ובדמע
בניהם-שרידיהם.
נוחו בשלום,
זכרכם עדי-עד.
את דמכם ינקום
אל אדיר, שוכן עד.