לצחי שלי 
ב- 1999.3.15 אתה מתגייס לצה"ל ואנו מאוד נרגשים ואפילו אני רועד מבפנים. לא 
אשכח איך כל כך רציתי לבוא לבקרך בבסיס קליטה ומיון ואמא אסרה עלי, "הוא 
כבר חייל, תן לו להסתדר ואם יבקש ממך, עזור לו" אמרה. לא שמעתי תלונה ממך 
מיום שהתגייסת וידעתי מה עובר עליך, לא התלוננת על עלבון, מחסור או כל קושי 
אחר.
ואתה שהיית מפונק ורגיש כל כך גרמת לי לדאוג לחיבור הזה בינך לבין הצבא,
תמיד דאגתי מהעובדה שיש לך זמן ואתה אוכל לא טוב ולפעמים גם שוכח משהו,
לא ידעתי איך תעבור את התלאות של הטירונות והעמידה בלוח זמנים. אתה צחי 
הפתעת אותי והראית לנו כעבור 3 ימים שלא שמענו ממך כי סגרת מעגל ואתה 
בסיירת גבעתי. אני מודה, לא היה גא ומאושר ממני בעולם כולו. ראיתי בעני רוחי 
איך אני משוויץ בך לעיני חבריי.
חיוך תמיד על פניך, מצטיין בלימודך, מוזיקאי מחונן כך חשבתי, מחפש לעשות הכל 
הכי טוב שאפשר ומבקש "בזמן איכות" ללמוד יותר מהשאר.
היית גאה בחבריך ליחידה, בחבריך לאזרחות ובעולם כולו אותו חיבקת באהבה 
והעולם חיבק אותך.
נפרדתי ממך בתחנה המרכזית בתל-אביב כשאמרת לי להרגיע את אמא ואותי:
"מה אתה דואג, היית שם ועכשיו תורי".
מילותך האחרונות היו מלאות אופטימיות שנגדעה ואתה נעלמת בשנייה.
וחיינו עמדו מלכת...ב- 2000.2.11 יום שישי בשעה 45:14 כמעט שעתיים אחרי 
שנהרגת במוצב הבופור בלבנון.