1. משחקים הפיקבו/מחבואים. באיזה שהוא שלב התופסת הולכת, תראו שלוקח קצת זמן לחניכים לקלוט שמותר להם לצאת ולזוז ושהם לא יפסלו..

2. אותו דבר עם דג מלוח. באמצע המשחק המדריך ידבר בטבעיות עם זה שצריך להגיע אליו, במשך שתי דקות בערך, ותראו שכל הזמן הזה חניכים לא יזוזו או שיקח להן זמן.

מתחלקים לשלוש קבוצות:
כל קבוצה צריכה לכתוב על דף את התקווה, ולסמן משפטים שלדעתם כבר מיותרים או שכבר השגנו אותם.

מדברים על המשפט "להיות עם חופשי בארצנו", פיזית, אנחנו חופשיים? כן/לא
ונפשית? ברוח שלנו? כן/לא


מדפיסים מצבים שמספרים על המצב (בנספחים). כל קבוצה קוראת ואז מספרת לכולם בקצרה ועונה על השאלות. האם הם נהגו נכון? האם זה אחראי או פחדני? האם זה מה שצריך לקרות?

מסכמים: כמו במשחקים, למרות שטכנית שום דבר לא מנע מהחניכים לזוז, הם לא זזו כי הן חשבו שיש משהו שכן ימנע אותם. ככה גם עכשיו, אנחנו הרבה יותר חזקים ואין שום דבר שיכול עלינו, ובכל זאת אנחנו מפחדים (בתור מדינה). המצב הנוכחי הציב מראה והחטיף לנו כאפה. פתאום אנשים מפחדים להסתובב בעיר שלהם, במדינה שלהם, מפחדים להיות יהודים. נכון, צריך לנהוג באחריות ולהיזהר. אבל הדבר הראשון שצריך לעשות זה קודם כל להיות גאים. להיות עם חופשי בארצנו ברוח, ולא רק בגוף. להיות בטוחים שהארץ הזאת שלנו, שירושלים שלנו. לאפשר לצבא ולמשטרה לפעול בלי פחד, ובעיקר: לשמוח במי שאנחנו, להרים את הראש ולא לכלוא את עצמנו בחומות בלתי נראות ולא משמעותיות באמת.


נספחים:
[b]מצב 1[/b]
יהודים מלוד הורידו את המזוזות מהבתים שלהם כדי שלא יזהו שהם יהודים ויפגעו בהם

[b]מצב 2[/b]
במהלך הריקודגלים, אפילו אולפנה אחת לא הסכימה להתקדם וללכת עם הבנות עד הכותל כמו בכל שנה. 

[b]מצב 3[/b]
יהודיה התבקשה משוטרים להוריד את המטפחת שלה כדי שלא תמשוך אש ותשומת לב מצד הפורעים

[b]מצב 4[/b]
נערה יהודיה לא הסכימה לשמוע על זה שביום ירושלים אנשים מפחדים ללכת לכותל, ואחרי שהבינה שאף אחת לא מוכנה ללכת איתה, היא הלכה לבד.

[b]מצב 5[/b]
במהלך שריפה שפרצה בהר הבית, פינתה המשטרה את כל רחבת הכותל המערבי



[b]תודה רבה לאורי גריזים על הפעולה:)[/b]