להיות דתי-לאומי (מתן צור)

 

להיות דתי-לאומי זה לעשות מנגל ביום העצמאות עם חולצה לבנה חגיגית, ולא להתבאס כשהיא מתלכלכת מהפחם או מנקניקיה סוררת (אפילו שהירח, מהסיפור של חנהל’ה ושמלת השבת, כנראה לא יעלים את הכתמים). 
להיות דתי-לאומי זה לגדל זקן בדבקות עוד לפני פסח, רק כדי שהגילוח שלך ביום העצמאות יבלוט לקילומטרים ויהיה אור לגויים, כשאתה מנגן בגיטרה שירי ארץ ישראל.
להיות דתי-לאומי זה לעמוד עם כולם בצפירה, אבל להבין את המעטים שלא עומדים, ובוחרים לומר תהילים, ולהתעצבן כשמצלמים אותם.
להיות דתי-לאומי זה ללמד זכות על החרדים באוזני החילונים, ועל החילונים באוזני החרדים, ולהצטער על כך שכל אחת מהקבוצות האלו משייכת אותך לשניה.
להיות דתי-לאומי זה להתרגז כשאתה רואה חובש כיפה סרוגה בתוכנית טלויזיה שנוהג אחרת ממה שאתה היית נוהג. זה להעביר ביקורת על משתתפי תוכניות ריאליטי מהמגזר אבל בסתר לדמיין מה היית עושה במקומם.
להיות דתי-לאומי זה לספר על השירות הצבאי שלך בגאווה כשחילוני חושב שאתה “דוס משתמט”… אפילו אם היית רק שנה וארבע חודשים בתותחנים.

 

להיות דתי-לאומי זה לאהוב את המדינה שלך אהבת אמת, אבל לשמור ממנה נגיעה לפעמים.
להיות דתי-לאומי זה להחזיק חשבון פייסבוק, אבל לנסות לנהל בו דיונים בעלי ערך מהותי לעיתים מזדמנות, רק כדי שתוכל להגיד אחר כך שפייסבוק זה כלי ולכן תלוי מה עושים איתו.
להיות דתי-לאומי זה לא להחזיק טלויזיה בבית אבל לראות שמונה עונות של סדרה ברצף דרך האינטרנט, עם הפסקות קצרות לשירותים ולברכת ‘אשר יצר’.
להיות דתי-לאומי זה לנסות לפתור כל בעיה טכנית עם סיכת הראש שלך, ולגלות בליל חמישי אחד, בעת משבר, שהיא יכולה לשמש כאנטנה לטלויזיה שרואים בה משחק של מכבי.
להיות דתי-לאומי זה להתנגד לתרבות המותגים והאופנה אבל ללכת עם מטפחת מעוצבת מהקולקציה האחרונה של המעצבת הכי נחשבת.
להיות דתי-לאומי זה לנסוע בטרמפים לטייל ולשמוח שעלית על טרמפ עם ערבי כי זה אחלה סיפור לספר לחבר’ה.

 

להיות דתי-לאומי זה להשתמש בנרתיק של סנדלי שורש לפק”ל קפה, לקשור חולצה על הראש במקום כובע, לסחוב כל המסלול אבטיח שאפשר יהיה לקרר במים של המעיין ולהיכנס עם בוקסר למים… ומיד לצאת אם יש במים מישהי עם בגד ים. ולהוציא גם את האבטיח.
להיות דתי-לאומי זה לקום לזקנה באוטובוס ולהרגיש שייצגת את המגזר נאמנה וכל האוטובוס עכשיו יודע כמה ערכי המגזר שלך.
להיות דתי-לאומי זה להרגיש שכל תמצית עולמך התרבותי באה לידי ביטוי כששולי רנד מארח בהופעה את ארקדי דוכין, כששוואקי מארח בהופעה את שלומי שבת וכשברי סחרוף שר אבן גבירול.
להיות דתי-לאומי זה להיות שמח וגאה כשפתאום מנגנים בגלגל”צ שיר של אומן מגזרי, אבל לדבר בתוקף על זה שלא צריך להיכנע לתרבות הפלייליסט.
להיות דתי-לאומי זה לטפוח לעצמך על השכם כשהתקשורת מדווחת על אחוז חובשי הכיפות בסיירות ובקורס קצינים ולהרגיש שיש לך חלק בזה, רק בגלל שגם אתה עם כיפה סרוגה.
להיות דתי-לאומי זה להיות יהודי עד הסוף וישראלי עד הסוף, ולהאמין שהשניים אף פעם לא מתנגשים, וגם אם כן – זה רק למראית עין.
להיות דתי-לאומי זה להזדהות רק עם חלק מהמשפטים הכתובים פה, אבל להרגיש דתי-לאומי בכל רמ”ט אבריך (כולל המטפחת/הכיפה) ושס”ה גידיך, ולדעת שזה מי שאתה.
להיות דתי-לאומי זה לדעת שאתה שלא מושלם בהכל, שהדרך שלך מורכבת, לא פשוטה, ועדיין להאמין בה בכל מאודך ולסנגר עליה מול כל העולם ואשתו.