"יוסי, אתה חייב לנסות. זה דבר מדהים", חזרו חבריי והפצירו בי שוב
ושוב.
"עזבו אותי! אני לא מתחבר לדברים האלה. תפסיקו לשגע אותי".
חברים רבים שלי היו הולכים בכל ליל שבת להתפלל בבית הכנסת "משכן
אריה" בלב העיר ירושלים. הם היו חוזרים בכל פעם בהתפעלות עצומה
ומספרים שחוו תפילה מרוממת ומדהימה.
"אני לא כל כך מסתדר עם כל עניין התפילה. אני מתפלל כי אני חייב, אבל
אצלי אין שום קשר בין המילים 'תפילה' ו'מדהים'". כך חשבתי. בשבת
אחת נכנעתי ואמרתי לעצמי שרק אציץ לכמה דקות כדי לראות על מה
מדובר. נכנסתי לבית הכנסת באמצע 'קבלת שבת', ונגלה לעיניי מראה
מרהיב. מאות אנשים שרים בדבקות עצומה את 'לכה דודי'. העוצמות
שהיו שם, קשה להגדיר אותן במילים. חשתי כי מילות התפילה השגורות
כל כך על שפתי קיבלו מימד אחר. בהתחלה ניסיתי להישאר אדיש, כי אני
הרי לא מאלו שמתחברים לתפילה. אך בתוך דקות ספורות מצאתי את
עצמי נסחף בזרם האדיר של השירה וריקודים.