[b]משחק ראשון[/b] - טלפון שבור
[b]משחק שני[/b] - וואה וואה ( כולם עומדים במעגל. חניך אחד מתחיל, ומרים ידיים למעלה תוך כדי שהוא אומר וואה. שני החניכים שלצידיו מפנים אליו את היידים ואומרים וואה, החניך הראשון "מוסר" (מפנה את היידים) את הוואה לחניך אחר וכך שוב ושוב.. מי שלא אמר וואה\ לא שם לב וכו' - נפסל)
[b]משחק שלישי[/b]- תופסת לא ידוע (כולם עוצמים עיניים. והמדריך בוחר חניך אחד שהוא התופס. מתחילים לשחק וברגע שהתופס תפס מישהו אחר הוא נהפך להיות התופס במקומו)
[b]דיון[/b] - סיטואציות. נותנים לחניכים כל מיני סיטואציות שקשורות ללשון הרע ושואלים את החניכים מה הם היו עושים.
[b]סיפור[/b] "נוצות ברוח" 
[b]מתודה [/b]- מבקשים משלוש חניכים שיצאו. בוחרים מתנדב שיספר סיפור עם הרבה פרטים (לא כל כך משנה על מה.. אפשר לדוג' מה הוא עשה אתמול\טיול שהיה לו וכו') אחד החניכים שיצא חוזר ומישהו ששמע את הסיפור צריך לספר לו כמה שיותר מדוייק מה היה בסיפור, החניך שנכנס צריך לספר לחניך הבא אחריו את הסיפור וכך גם לבא אחריו.
[b]מסר[/b] - כשאנחנו מספרים לשון הרע לחבר, אנחנו לא יודעים לאן זה התגלגל, למילים שלנו כוח להשפיע על המציאות ועל אנשים הקרובים לנו.  הסיפור "נוצות ברוח" מראה  איך המילים שיוצאות מן הפה מתפזרות כמו נוצות ברוח. אי אפשר להחזיר אותן ולדעת לאן יגיעו, מי ישמע אותן ואיזה נזק הן יעוללו. כמו שבמשחקים: טלפון שבור - אי אפשר לדעת למה המילה הקטנה שאמרנו בהתחלה תהפוך. במשחק תופסת לא ידוע - זה כמו שהלשון הרע, מתפזר ואי אפשר לדעת מי שמע את זה ולמי הוא סיפר הלאה. במשחק וואה - אנחנו מעבירים הלאה את הלשון הרע בלי לחשוב. וגם במתודה - הסיפור מתגלגל ועובר הלאה ומשתנה וכל אחד מוסיף פרטים ומשנה אותו - עד שבסוף זה בכלל לא קשור לסיפור הראשון.
(לגדולים יותר - אפשר לספר על האישיות המיוחדת של החפץ חיים ועל הספר שהוא כתב - "נצור לשונך" אפשר להקריא הלכות...)
[b]סיפור - "נוצות ברוח":[/b]
בעיירה קטנה, היה יהודי שתמיד היה מרכל על כולם, כל סיפור קטן ששמע או ראה היה מיד רץ ומספר לכל מי שמוכן לשמוע, יום אחד הוא גילה משהו על חבר שלו שהיה איש עסקים מוצלח. הוא סיפר לכמה חברים שסיפרו למכרים שלהם, שסיפרו זאת לנשים שלהם, וכך הסיפור הסתובב בעיר, עד שאיש העסקים האומלל, שמע על כך.הוא רץ לרב העיר והתלונן שחייו נהרסו! אף אחד לא רוצה לעשות איתו עסקים יותר. וכל השם הטוב שהיה לו הלך לאיבוד. הרב שהכיר את היהודי שלנו קרא לו ושאל אם היה זה הוא שחשף את הסיפור, וסיפר לו איך האיש עסקים נפגע. היהודי הנחמד שמע כמה האיש עסקים הרוס ממה שקרה, הוא הרגיש צער אמיתי. והוא אמר לרב שבאמת לא התכוון להרוס לידידו את החיים. הוא בסך הכול סיפר סיפור שקרה באמת, הרב נאנח ואמר לו:"שזה בכלל לא משנה! אתה פשוט לא יכול לספר סיפורים על אנשים.- זה לשון הרע, הרב המשיך לדבר עם האיש עד שהוא הרגיש חרטה וצער על מה שעשה. היהודי שאל את הרב "איך אוכל לתקן את מה שעשיתי? אני מוכן לעשות כל מה שתגיד לי! "הרב הסתכל עליו ואמר: "האם יש לך בבית כרית נוצות?" "כן" ענה היהודי, "גש לביתך ותביא את הכרית". האיש התפלא מאוד, אבל הלך לביתו וחזר אחרי זמן קצר עם כרית רכה. הרב פתח את החלון בחדרו ונתן לו סכין חדה. "חתוך את הכרית"!  האיש חתך את הכרית וענן נוצות יצא ממנה. הם נחתו על כל החדר של הרב והרבה מהן עפו החוצה דרך החלון ומילאו את הרחוב בנוצות. הרב חיכה עשר דקות, ואז פנה אליו ואמר "עכשיו תביא חזרה את כל הנוצות ודחס אותן חזרה לכרית שלך. שים לב, את כולן, אסור שתחסר אף אחת!"האיש הביט ברב בתדהמה. "רבי, זה בלתי אפשרי! את אלה שכאן בחדר אולי אצליח לאסוף, אבל את אלה שעפו אל מחוץ לחלון לא אצליח להשיב לעולם". "כן", אמר הרב בעצב. "זה מה שקורה: ברגע ששמועה, סיפור רכילות, "סוד" כלשהו, יוצא מפיך, אתה לא יודע לאן זה יתגלגל. זה עף עם הרוח ואף פעם לא תוכל להשיבו!" הוא ציווה על האיש להתנצל מעומק הלב בפני האדם שאודותיו הפיץ את השמועה, ולהקפיד מהיום על מה שמוציא מפיו.