נחמד

[size=85][b]בס"ד[/b][/size]

הפעולה מחולקת ל-3 חלקים:
תפילה- לבקש מה'
תפילה כקשר לה'
תפילה כצורך שלנו

בכל נושא הבאתי מספר מקורות או סיפורים ושאלות שאפשר להקריא חלק מהם.
הפעולה- יותר עם מקורות ושאלות ואין בה משחקים, ולכן היא יותר מתאימה לשבטים הגדולים. אבל גם להם- לא כדאי לשעמם אותם עם כל המקורות בבת אחת- אפשר לחלק את הפעולה לשתי פעולות ולהוסיף משחקים נחמדים...

[size=200]תפילה- לבקש מה':[/size]
[size=85]תפילה היא פנייה לה'בכל עניין שהוא. תפילה היא עבודה של הלב "ולעובדו בכל לבבכם".
לפעמים לאדם מתגנבת תחושת ביטחון כאילו לכל בעיה יש פיתרון, ולכל פתרון- כתובת ברורה
וזמינה. דכאון- פסיכולוג. רגלים יחפות- חנות נעליים. רעב- מאפייה. רופא שיניים
וכד'...  אבל מה יעשה האדם שפתאום הוא מגלה שהרופא הוא לא כל יכול? כשמגלים שתחושת הביטחון היא דימיון? שבני אדם הם רק בני אדם? אז הולכים לזה שהוא הכי טוב ושהכי יכול לעזור לנו ולהקשיב לנו.                                                    

הרופא הטוב ביותר, הפסיכולוג הכי טוב, שיש לו בשבילנו את כל הזמן שבעולם,אף פעם לא נמאס לו להקשיב, הולכים אל- [b]הקב"ה.[/b]            
אם כואב לאדם,או מציק לו משהו, הוא רק צריך לצעוק לה', לקרוא לו, לדבר איתו, ה' פה כל הזמן
מקשיב לכל מילה, ומבין בדיוק למה האדם מתכוון. ה'
רוצה שנתפלל אליו ונבקש ממנו. 
הפנייה לה' היא דבר הטבעי ביותר, ילדים קטנים מתפללים מבלי שאף אחד ילמד אותם.                                                      
(לקוח מחוברת הלימוד 'תפילה' עמ' 6-7)[/size]
[size=85]עלינו לזכור כי הקב"ה אינו חייב לנו דבר. אנו מתפללים, [b]מבקשים ומתחננים[/b] לקב"ה שיענה לבקשותינו וייטיב עמנו, אך בשום פנים ואופן [b]לא דורשים[/b]. אדם שיפנה אל הקב"ה ויבקש ממנו ולאחר התפילה יהיה סמוך ובטוח שהקב"ה חייב להיענות
לבקשותיו כיוון שהתפלל, טועה טעות חמורה העלולה להובילו למשבר אמוני.                                                                   
                                      [/size]
[size=85]מתוך הספר של הרב קרליבך זצ"ל- סיפורי נשמה.בקטגוריית סיפורי תפילה, מצאתי הרבה סיפורים יפים שסיפר הרב קרליבך, והבאתי אחד
מהם שמדבר על זה שה' שמע תפילה\בקשה של אדם.[/size]

[size=85][b]תפילות של שבת:[/b][b]                                                                                      [/b]
אביו של הרבי מנדבורנה היה בהונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה.                                               
כידוע, יהודי הונגריה נשלחו לאושוויץ רק בסוף המלחמה. ההונגרים ימח שמם, שיתפו פעולה עם הנאצים, ואספו אלפי
יהודים בכיכר העיר. 
התנאים היו קשים ביותר. הם עמדו שם יום שלם חשופים לשמש הלוהטת, לא נתנו להם מים לשתות, כמעט לא היה מה לאכול.            
הבטיחו להם שמשם יישלחו למחנה עבודה, אבל הם לא האמינו. הם הרגישו שמשהו לא טוב עומד לקרות להם.                             
אתם מתארים לעצמכם את החרדה. משפחות שלמות. כל הזמן שאלו זה את זה: 'מהנעשה?', 'לאן לוקחים אותנו?'...                                    
זה היה בשבת. הנאצים אהבו להוציא את היהודים מבתיהם דווקא בשבת.                                  
אביו של רבי מנדבורנה- עמד גם הוא בכיכר עם אלפי היהודים המפוחדים, ואמר לעצמו: שבת קודש היום. מה יש לדבר ולהתרוצץ? הלא אנחנו בידיו של הקב"ה. הוא עמד והתפלל שחרית במשך שעות. ואחר כך מוסף. היה לו את כל הזמן שבעולם.
בשבת כתיקנה, אחרי מוסף אוכלים סעודת שבת. אבל אוכל לא היה, אז הוא התחיל ישר
תפילת מנחה, בנחת, מילה במילה. אחר כך סיפר שמעולם לא זכה לתפילות טובות כאלה...                                                                   
אחרי מנחה הוא שר לעצמו 'מזמור לדוד', על בטן ריקה, כאילו הוא יושב  ב'סעודה שלישית'.                                                       
במוצאי שבת התחילו הטרנספורטים לאושוויץ.                                                                            
באמצע הלילה, כשעמד לעלות לרכבת, פתאום קרא לו אחד הקלגסים הנאצים: 'היי,אתה שם! עמוד בצד! אני רוצה לדבר איתך.'               
וכך אמר לו הנאצי: 'דע לך, כל היום הסתכלתי עלייך. ראיתי שכולם מדברים ומתרוצצים, ואתה עמדת בפינה והתפללת. אני רוצה שתדע שכשיהודי מתפלל, אלוקים עונה
לו. אתה משוחרר. לך לביתך.'                                                                                                                     
כך ניצל אביו של הרבי.[/size]

[b][size=100]פותחים שאלה לדיון:[/size][/b][size=100]  [/size][size=85]                                                                                                                                 [/size]
אם אחת המטרות של התפילה היא שנבקש בקשות וה' יענה, אז אפשר לשאול שאלה, כל כך הרבה פעמים אנשים
מבקשים דברים, מתפללים, צועקים, מתחננים, ועדיין- ה' לא עונה. ואז לחלק מהם
מתעוררת שאלה- למה להמשיך להתפלל אם בכל מקרה ה' לא מקשיב? במה כל הדמעות והתפילות
שלי עזרו? לאן הן הלכו? האם הן לא שוות כלום בעיני ה'? [size=85]לשאלה זו הבאתי שתי תשובות:[/size]
[size=85][b]1)[/b] שום תפילה,בקשה, תחנון ודמעות לא הולכות ריקם.                                                                   
 כל תפילה מתקבלת. לא כל בקשה מתממשת כפי שציפינו, אך כל תפילה משנה את המציאות, ואף מילה לא הולכת לאיבוד.                 
בתורת החסידות מבואר כי הקב"ה שומע ומקבל כל תפילה, וגם אם איננו רואים 'תוצאות בשטח' אין תפילה לשווא. אתה מתפלל אל מי שאוהב אותך בלי קץ, ודואג לך ומכיר אותך. גם שאתה לא רואה תסמוך עליו שהוא לא מתעלם סתם כך.                                                          
אולי- קיבלת את מה שביקשת, ואינך יודע להבחין בכך.                                                                                         
ה' מחכה שנבקש, והוא מעניק לנו את רצונותינו, לפעמים כמו שביקשנו, ולפעמים בדרכים לא צפויות.                              
('תפילה' עמ'- 42)[/size]

[size=85]יש סיפור יפה בספר'איש צדיק היה' שמספר על חייו של רבי אריה לווין זצ"ל  והסיפור ממחיש לנו שכל
התפילות, הדמעות והתחינות לא הולכות ריקן:[/size]

[size=85][b]כוס הדמעות:               [/b]                                                                                                              
קשת יום ומרת נפש סרה לביתו של רבי אריה ובקשה בפיה:                                                                                    
- הרשיני לישב בביתך ולבכות לפניך.                                                                                               
- לישב, בבקשה, לבכות- אף זאת, אך לא לפני, אלא לפני הקדוש ברוך הוא, השומע קול בכיות ומאזין לשוועת בני ישראל.            
ישבה אותה אישה מולו וגעתה בבכי, וללא הפוגה ותוך כדי כך שחה לו צרותיה, ועל בעלה,
שחולה אנוש הוא.                                                 
-אל נא תבכי, הקב"ה יחוס וירפא.                                                                                            

ימים שלאחר מכן, שוב סרה לביתו וסיפרה לו כי בעלה נסתלק לבית עולמו, ומיררה בבכי.                                                       
נחמה ר' אריה ועודדה בדברים המתקבלים על הלב.                                                                                  
"אקבל נחמתך"-אמרה- "ובלבד שתשיבני מה עלה בגורלן של אלפי דמעותי, בהן הרטבתי  את ספר ה'תהילים' שבידי, עת בכיתי לפני ריבונו
של עולם בימי מחלת בעלי המנוח".                                                                                               
החזיר לה ר' אריה:"לאחר מאה ועשרים שנה, כשתגיעי לפני בית דין של מעלה, תיווכחי לדעת כמה גזרות
קשות על ישראל בוטלו בגין אותן דמעות טהורות שזלגו מעיניך. אין דמעה אובדת,
הקב"ה סופר ומונה הדמעות ושומרן בבית גנזיו..."                                                       
ושוב פרצה אותה אישה בבכי, אולם הפעם בדמעות של שמחה...                                                             

לימים, סרה אותה אלמנה לפתחו ואמרה:                                                                                            
-רבי, אמור לי שוב אותן מילים יפות: מה עלה בגורל דמעותי?...[/size][size=85] [/size]


[size=85][b]2)[/b] התשובה השנייה היא: "לפעמים אבא אומר לא".                                                                                     

לא כל מה שמבקשים מהאדם הוא נותן, ולא כל דבר שהוא מבקש הוא מקבל.                                                 
כך זה בין אנשים- חברים, ילדים להורים, טוראי וקצין וכו', וכך זה גם בין ה'לאדם.                                 
העובדה שה' לא חייב להסכים לכל תפילה, נותנת המון תקווה- שבאמת הוא בעצמו'עובר על המכתב', הוא באמת שומע, והוא מחליט מה לעשות עם התפילה שלי.                                                     
('תפילה' עמ' 42)[/size]

[size=85]יש לזכור כי יש מהלכים וחשבונות אלוקיים שאנו לא מבינים. לרוב התופעות הסובבות אותנו קשה למצוא
הסברים וצידוקים. החשבון האלוקי והצדק האלוקי הם דברים נשגבים מבינתנו.                                                   
לא כל מה שנראה בעיננו כרע-הוא רע, ולא כל מה שנתפס בעיננו כטוב-הוא טוב.                                  
אפשר להמשיל זאת בעזרת יחס שלאב לבן- תינוק לא מסוגל להבין מדוע אביו לא נותן לו להכניס יד למתג החשמל. הוא יכול לפרש זאת כפעולה עוינת נגדו. ילד בן שלוש יכול להבין את הסכנה שבהכנסת יד למתג החשמל, אך לא יבין מדוע מונעים ממנו לאכול הרבה ממתקים בטענה שזה מזיק לשיניים. ככל שאנו גדלים אנו מסוגלים להסתכל בצורה רחבה יותר על דברים. עם זאת, יש דברים שלא ניתנים להבנה ולהשגה. אנו מאמינים כי הקב"ה מסתכל על המציאות בצורה מקיפה, הוא קורא הדורות מראש... דברים שנראים לנו רגעית קשים, מתפרשים במושגים של חיי נצח כדברים
חיוביים....                                                                                                                                                                                                                                                                                                               [/size]
[b][size=100]שואלים את החניכים אם הם מכירים את סיפורו של נחשון וקסמן, ואם לא מספרים בקצרה לפני שקוראים את הקטע הבא.[/size][/b]
[b]קטע שנכתב אחרי המוות של נחשון וקסמן היד' שמעורר שאלות:[/b]
[size=85]לא הייתי בין ההמונים ליד הכותל. לא נכחתי באותו מעמד מרגש. לא, לא זכיתי לשאת תפילה יחד אם כולם. אני משתמש דווקא במונח "זכיתי", כיון שזו היתה זכות גדולה למי שהיה שם, זכות עצומה לעם ישראל [/size][size=85]אנו עם למוד סבל. כל-כך הרבה שעות קשות אנו יודעים. שעותכואבות שלא נותנו מנוחה. ודווקא ברגעים האלה, בזמנים שנדמה כי אפשר לאבד תקוה וכל זיק של אמונה, אנחנו מצליחים לגלות את האור הפנימי שלנו, את נקודה היהודית, החמה, הנצחית. [/size][size=85]כולנו היינו משפחת וקסמן באותו שבוע קשה, מלא סימני שאלה וחרדות.                                             
כולנו ולא משנה אם אתה שמאלני, ימני, דתי, חילוני, אפילו כל צבעי הכיפות היטשטשו פתאום.
באותו יום חמישי, היה אפשר לראות ליד הכותל את עם - ישראל בכל הדרתו ותפארתו, בלי מחיצות וללא מחלוקות. [/size][size=85]הוא עמד שם העם הזה ונשא תפילה. לפתע היה זה בן אחד שמביט בתחינה כלפי אביו ומבקש, מתחנן ומפציר, כל-כך רוצה, רק שישוב בשלום, שלא
יפגע, שאיש לא יפגע. באותה השעה הייתי באוטובוס בדרכי לחיפה. ברדיו דיווחו על
התפילה ההמונית. אפשר היה לחוש כי כל הנוסעים ליבם שם עם המון בית ישראל. [/size][size=85]כילד, דמיינתי לעצמי שכל תפילה היא מעין כדור צמר-גפן שעולה למעלה למעלה, ואי שם בא מלאך, לוקח אותו ורואה מה יש בפנים [/size][size=85]הפעם דמיינתי לעצמי עשרות כדורי צמר-גפן, שעפים ועולים,והם נהפכים לעשרות, למאות, לאלפים, לעשרות אלפים. כל-כך הרבה כדורי צמר גפן ובעצם זהו כדור אחד ענק. הפעם, מלאך אחד לא יכול לבד לשאת אותו, אלא משלחת מלאכים גדולה ונכבדה, והכדור נישא ומגיע עד כסא הכבוד ממש...איזה כדור, איזו עוצמה [/size][size=85]ואח"כ באה הבשורה הקשה. לא רצינו להאמין, אולי בגלל שיצאנו כל-כך מחוזקים מרחבת הכותל. יכולנו להרגיש כי שערי שמיים נפתחו [/size][size=85]ומה אומרים עכשיו? מה מסבירים למי שלא מבין איך קרה...הרי התפללנו? לאן הלכו כל מזמורי התהילים? היכן נמצאות כל התפילות? ובשביל מה? האם זה היה מיותר?[/size]

[size=85][b]כאן יש קטע מתוך ההספד שכתב הרב מוטי אלון, והוא נותן לנו חלק מן התשובות לשאלות שהתעוררו:  [/b][/size]
[size=85]אבא הוסיף ואמר לי עוד משפט אחד, גם אותו אני חייב להעביר לך.                                                         
"כל- כך הרבה בקשות ביקשתי מהקב"ה. ביקשתי בריאות בשעה שהייתי חולה", אמר לי, ואתה יודע כמה אבא היה חולה וזכה לצאת, "וקיבלתי. ביקשתי משפחה כמו שלנו - וקיבלתי. ביקשתי את כל מה
שרציתי".                                                                                  
"שאלו אותי", אמר אבא, "התפללו כל-כך הרבה ולא קיבלו תשובה." אני אומר- כך הוא אמר לי, "קיבלתי תשובה. התשובה היתה לא! ולאבא
מותר לענות גם לא!"[/size]
[b][size=100]פותחים דיון בין החניכים מה הם חושבים על תשובתו של אביו של נחשון? האם הם מסכימים אם תשובתו?[/size][/b]
[size=85]אמנם בתפילה אנו מבקשים, אך ההגדרות תפילה ובקשה שונות אצל עם- ישראל. כיוון שבקשה- מדגישה שמבקש מהקדוש ברוך הוא שיתן, מלמעלה למטה, את החסר לו. וכאשר לא חסר לו דבר, או שאין לו רצון לדבר- לא שייכת בקשה.
ואילו תפילה- מדגישה התחברות עם הקב"ה מלמטה למעלה. ועניין זה שייך אצל כולם ובכל עת.             
כל יהודי יש לו נשמה הקשורה עם הקב"ה. אמנם, מצד זה שהנשמה ירדה לגוף ונתחברה אליו, מוכרחת הנשמה להתקשר עם עניינים גופניים, כגון אכילה, שתיה וכו', ובאותו זמן נחלשת התקשרותה עם הקב"ה.
ולכן נקבעו זמנים מסוימים ביום לתפילה, כדי לחדש ולחזק את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. 
ולכן התפילה היא כל כך חשובה, גם לאנשים שלא חסר להם דבר, כי התפילה היא אינה רק תחנה ובקשה
בלבד. עקר וענין התפילה הוא- חידוש וריענון התקשרות ודבקות האדם עם הקב"ה. [/size]
[size=85]...[/size]
[size=85]"תפילה זה לא משהו שעושים אלא משהו שנמצאים בתוכו.                                                                 
את התפילה, במובן העמוק ביותר שלה, אנחנו לא צריכים 'לייצר' אלא פשוט לא לחסום.                 
התפילה קיימת בתוכנו, היא עצם הקיום של הנשמה שלנו והיניקה שלנו מהקב"ה."[/size][center][size=85]...[/size][/center][size=85]ההבדל בין ארץ מצרים לארץ ישראל מצוין בתורה בנוכחותו של הקב"ה בחיים.                                     
במצרים יש תמיד מים, ובארץ ישראל זקוקים לגשמי ברכה מאת ה': "כי הארץ, אשר אתה בא שמה
לרשתה, לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם. אשר תזרע את- זרעך, והשקית ברגלך כגן
הירק" יכול להיות שבמצרים יש יותר
מים, אבל אין שם תפילה, לא מרגישים את הקב"ה, ולכן ארץ ישראל עדיפה ממנה
בהרבה. המיוחד בארץ ישראל משאר
הארצות, זה שהגשמים שלה תלויים בנו. בתפילתנו.                                         
ללא התפילות הללו, הקשרים הללו עם הקב"ה, לא ירדו גשמים. ארץ ישראל מקשרת אותנו
להקב"ה.                                

('תפילה' עמ' 8-12)[/size]

[size=85]אנחנו זכינו להתפלל, התפילה היא מחסדי ה' לעם- ישראל, שנתן לנו את הזכות להתפלל לפנינו ולהתקרב אליו עד שאנו מדברים עמו בלשון נוכח.
לשון שהמלאכים אינם משתמשים בה. אנו פונים אל ה' ואומרים לו "ברוך אתה ה': ואילו המלאכים אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו",
הם מדברים אליו בגוף שלישי בגלל ריחוקם ממנו ואנו בלשון נוכח. אין למלאכים קירבה עם ה' כמו שיש לבני ישראל, בזכות התפילה.                                                                                                                                   

('קול אליהו'- הרב מרדכי אליהו זצ"ל)[/size]

[size=100][b]שואלים את החניכים: מתי אתם מתפללים יותר בכוונה? כאשר קורה לכם משהו טוב ואתם מודים לו, או כאשר יש לכם איזה צרה\בעיה ואתם צריכים עזרה מה'?[/b][/size]
[b][size=100]כמובן שהרוב יענו- שבשעת צרה. קוראים להם את הקטע הבא:[/size][/b]

[size=85]אחת הבעיות מרכזיות הקשורות לתפילה היא המחשבה כי התפילה באה למלא חסרונות. "רע לי, חסר לי משהו, קשה לי -אתפלל, אבקש מריבונו של עולם, והוא כבר יעזור..."  למעשה, זו גישה מוטעית. נכון שבתפילה אנו מבקשים מריבונו של עולם על צרכינו, אבל צריך להבין כי התפילה לא באה למלא חסרונות, אלא החסרונות נוצרו בשביל התפילה[/size], כדי לקרב אותנו לה'. דוג': האמהות שהקב"ה עשה שיהיו עקרות.

[b][size=100]הנה סיפור מהספרון 'שומע תפילה'- לימוד יומי בנושא תפילה, על שינוי פנימי: [/size][size=85]             [/size][/b]
"בוא,חיים, נלך להתפלל בכותל על סבתא. אתה יודע שהיא לא מרגישה טוב".                                    
"אבא,הקב"ה הוא מושלם?" שאלתי.                                                                                          
"בטח!אבל למה אתה שואל את השאלה המעניינת הזאת?"                                                            
"אם הקב"ה יודע הכל, אז למה אם נבקש ממנו שסבתא תתרפא הוא יקבל את תפילותינו?! אם היא צריכה להיות חולה, כנראה זה מה שהי טוב לה. ואם היא לא
צריכה להיות חולה- הקב"ה כבר יסלק את המחלה בעצמו. מה, אנחנו משכנעים את
הקב"ה שירפא את סבתא?"                                           
אבא הסתכל עליי ועצר. "זו שאלה נפלאה. אני אנסה להסביר לך בכמה מילים. אנחנו לא משכנעים את הקב"ה בתפילה. אתה צודק. הקב"ה מושלם ואינו משתנה. מי שמשתנה בתפילה זה אנחנו! בתפילה אנחנו מתעלים. אנחנו מבקשים בכל לב על סבתא שתתרפא. הלב שלנו מתנקה מגאווה, מאגואיסטיות והופך לטהור יותר. אנחנו יוצאים אחרת מהתפילה.
מרוממים יותר. מחוברים יותר לה' יתברך.             
אנחנו נמצאים במדרגה אחרת ממה שנכנסנו לתפילה. השתנינו. נעשינו אדם אחר. ועל האדם הזה לא נגזרה הגזרה. למשל, נגזרה גזרה שקובי יחלה.
אם הוא מתפלל- הוא משתנה והופך לאדם אחר שעליו לא נגזרה הגזרה.
הדבר דומה לאדם שיורה חץ על חברו. אם הוא יזוז מאותו מקום ויעמוד במקום אחר- החץ
לא יפגע. כך גם בתפילה".                                                                                                       
"אבל אבא, איך זה משפיע על סבתא?"                                                                                              
"כלעם ישראל מחוברים זה לזה. ברגע שאחד מתעלה, הוא מעלה את האחרים אתו. לכן שאנו
מתפללים ומבקשים- אנו מתעלים, וגם המדרגה הרוחנית של סבתא מתעלה, וממילא היא
מתרפאת".           
"אבא, אני עדיין לא מבין. נראה מהנוסח של התפילה שה' משתנה ולא אנחנו. אנו מבקשים ממנו שירפא
את החולים, ולא שאנחנו נתעלה?"                                                                                         
"אני אסביר זאת בסיפור קטן. כשהיית ילד קטן, היינו יחד בבריכה. ישבתי על שפת הבריכה ואתה היית עם המצופים בלב הבריכה. קראת לי 'אבא, אני רוצה להיות לידך!' זרקתי לך חבל. 'תמשוך אותי!'[b] [/b]קראתי לך. ואתה משכת. מה חשבת באותם רגעים?"                                                                    
"חשבתי שאני מושך אותך..."                                                                                                                  
"היום אתה מבין שאתה התקרבת אליי ולא אני אליך. כך גם בתפילה. אנו מתקרבים לה' יתברך, אך נראה לנו בנוסח התפילה שה' מתקרב ומשתנה בעקבות בקשותינו".

[b][size=200]תפילה כצורך האדם:[/size][/b]
התפילה היא צרוך של האדם- כמו אוויר לנשימה. והסיפור של דניאל ממחיש לנו זאת. את הקטע הבא לקחתי מדבר
תורה שכתב הרב מרדכי אליהו זצ"ל בתחילת הסידור 'קול אליהו': [size=85]לדעת הרמב"ם התפילה היא מצוות עשה מהתורה, ולדעת הרמב"ן היא מצווה מדרבנן, אך דבר מיוחד ראינו בתפילה שאינו מצוי בשאר המצוות דאוריתא או מדרבנן. והוא דבקות עד כדי "מסירות נפש".                 
כך היה הדבר עם דניאל. כשרצו שרי בלל התנכל לו, חיפשו בו איזה פגם ולא מצאו, כיוון שהיה נאמן למלך בבל. אמרו חכמי בבל:
מאחר ודניאל נאמן לדתו, בואו ונעשה דבר להכשילו. נשכנע את המלך שיוציא חוק שאסור להתפלל לשום אלוה שלושים יום, ושכל בקשות האדם יופנו רק אל המלך. כדבריהם באמת קרה. והמלך הוציא חוק כבקשת שרי בבל, שבו נקבע כי מי שיתפלל לאיזה אלוה, יזרק לגוב האריות.                           
מה עשה דניאל? היה יכול דניאל לא להתפלל כלל, שהרי יש בזה "פיקוח נפש". ואם בכל זאת הוא מתפלל ועובר על גזירת המלך, לפחות שיעשה כן
בהסתר.                                                         
אך דניאל התפלל, ודיקדק בתפילתו להתפלל ליד חלון המכוון לירושלים.                                                 
נתפס דניאל, הושלך לגוב האריות וניצל בנס. אותם אריות מורעבים לא פגעו בו לרעה. ושרי בבל שהסיתו נגדו, נפלו טרף
לשיני האריות במקומו. ובאמת, מדוע עשה כך דניאל? מדוע סיכן את נפשו? הרי אין זו מצווה ל"ת שנצטווינו להיהרג ולא לעבור? יכול היה דניאל שלא להתפלל, ולהפטר, אך התפילה הייתה לדניאל כמו אוויר לנשימה שבלעדיו אין לאדם חיים. אמר דניאל: הרי עתה אין קורבנות ואין מה שיכפר עלינו רק שיח שפתותינו והוא כקרבן, אם אין אנו מתפללים ואנו מתנתקים מהקב"ה הרי זו כפירה וריחוק מה', על כן החליט להתפלל למרות הגזירה.
והקב"ה הסכים עמו שהרי עשה לו נס.[/size]