[attachment=1]כרטיסיות טאבו שבת שלח.docx[/attachment][attachment=1]כרטיסיות טאבו שבת שלח.docx[/attachment]1. משחקים חיי שרה זוגות (הן יכולות להתמסר אחת עם השנייה. אם אחת נפסלת גם השניה פסולה, אם אחת מהן מפסילה, הפסולה היא של שתיהן.)
2.  עושים סבב, מישהי מכירה אנשים מלוד? מישובי העוטף? מעכו? כן/לא. הרוב לא יכירו.. אז למה זה ככ אכפת לנו? יש לנו בכלל מטרה משותפת? אם לא, אז מה בעצם מאחד אותנו ומשאיר אותנו ביחד למרות הכל? (התורה? היותנו נרדפים בגלות? עבר משותף? אבות ואימהות?)
מדברים על המשחק השני. שואלים את הזוג המנצח: היה לכן כיף להיות כזוג? שואלים את אחד הזוגות המפסידים: זה היה כיף שהפסלתן בעצם אחת את השנייה?
מדברים על זה שלא משנה אם תמיד כיף או קל, גם כשהפסילו וגם כשניצחו, הן היו כזוג.  לטוב ולרע. ככה גם עם ישראל.. בקושי ובדברים הטובים.
[b]סיכום קצר[/b][b]: [/b]
1. מהות החיבור ביננו כעם 
2. לטוב ולרע, אנחנו ביחד. לכן כואב לנו כשקורה דברים לאנשים סביבנו גם אם הם לא מוכרים לנו אישית, כי הן מהעם שלנו.

[b]סיפור: [/b]פעם בא אדם אחד אל הרב ואמר לו, "לא אכפת מעם ישראל. הרי את רובו אני בכלל לא מכיר! לי אכפת רק מאנשים שאני מכיר ואוהב אישית"
שאל אותו הרב: "אתה ימני או שמאלי?"
אמר האיש "ימני."
חייך הרב, הביא לו סכין ואמר, "תחתוך אצבע אחת מיד שמאל"
הזדעק האיש "אתה משוגע?? למה שאעשה דבר כזה? זה כואב!"
"ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר" שמח הרב "הרי היד החזקה בה אתה משתמש, היא בכלל ימין. אבל אתה לא מוכן לחתוך את יד שמאל, כי זה כואב! ככה גם עם ישראל. אתה אולי לא משתמש ביד שמאל, ואולי אתה לא מכיר אישית את האדם הזה, אבל אתם חלק מאותו גוף! כשקורה לו משהו, לך כואב."