[b]מטרות:[/b] 1. החניכים יבינו כי כאשר העיקר חסר, אי אפשר למלא את חסרונו ולהתנהל כרגיל. לכל היותר אפשר ליצור תחליפים שהם בדרגה נמוכה יותר. 2. החניכים יכירו בכך שעיקר שאיפותינו ותפילותינו הם לבנין בית המקדש.  ובכך שאף שאנו מבינים זאת בשכל, אנו נוטים שלא להרגיש ולהפנים את עומק חסרונו בחיינו. 3. החניכים יבררו במה חסר לנו בית המקדש בתחומי חיים שונים שלנו כפרטים וכעם.   [b]עזרים:[/b]
[list]
[*]חפצים זהים ל 'דגלים'
[*]כדור
[*]חבל ואטבי כביסה
[*]כרטיסי חלומות
[*]כתרי מושגים.[/list]
    [b][u]שלב א'- כשהעיקר חסר[/u][/b] נשחק עם החניכים את משחק "הדגל" – מתחלקים ל2 קבוצות, כאשר כל קבוצה מקבלת את השטח "שלה", ובקצהו – מקום מוגדר ובו מונח דגלה. מטרת כל קבוצה היא להשיג את דגל הקבוצה השנייה, ולהעבירו לשטחה, בלי להיתפס. חניך שחדר לשטח הקבוצה היריבה ונתפס, נעצר במקום, עד שאחד מחברי קבוצתו ייתן לו "כיף" ויציל אותו. הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שהצליחה להעביר ראשונה את הדגל לשטחה.   לאחר כמה דקות של משחק, יחדור המדריך לשטח המשחק וללא התראה מוקדמת ייקח את הדגלים של הקבוצות. כעת, יאמר לחניכים להמשיך במשחק כרגיל. יש להניח כי הם לא יבינו איך אפשר להמשיך לשחק "הדגל" אם הדגל לא פה…   נכנס את החניכים לחשיבה משותפת ונחשוב – מדוע נעצר המשחק? מפני מה לא המשכנו לשחק?   נבין עם החניכים שכאשר הוצאנו את העיקר מהמשחק, את המטרה – כל התנהלות המשחק נפגמה, נתקעה ונותרה חסרת תכלית. כך גם בחיים הרוחניים – כאשר עיקר חיינו, בית המקדש, כבר איננו קיים,  כל התנהלות החיים שלנו השתנתה וכיום היא במקום נמוך בהרבה.
[b][u]שלב ב'- החלום שלי[/u][/b] שלב זה ניתן להעביר בשתי צורות, עליך המדריך לבחור את המתאימה יותר לשבט שלך כדי להשיג את המטרה הרצויה:
[b]אפשרות א':[/b] נקיים סבב בין החניכים – "מה המשאלה שלך". כל חניך יציין בתורו מה המשאלה המשמעותית שלו לגבי כלל תחומי החיים.  
[b]אפשרות ב':[/b] "כדור חלומות" – נשחק עם החניכים 21, כאשר ברגע זריקת הכדור, צריך המוסר לציין חלום, משאלה או דבר שהוא רוצה להשיג ולהגשים.   בתום סיום הסבב / המשחק, יתלה המדריך חבל לאורך החדר (בשבת תוכלו לעשות זאת על הרצפה). בכל פעם יציג המדריך מושג והחניכים ימקמו אותם בעזרת אטב כל אחד בתורו על החבל, לפי סדר החשיבות שהם מייחסים לאותו מושג. על אחד הכרטיסים יהיה רשום המושג "בית המקדש", שבודאי ידורג במקום הראשון. מושגים לדוגמא לרשימה ע"ג הכרטיסים: רשיון נהיגה, טיול בגולן, שמירה על שלמות א"י, תפילה בכוונה, להצליח במבחן, חכמה, עושר וכיוב'.   נשים לב באיזה מקום דרוג הנחנו את בית המקדש. נשאל – האם בית המקדש אכן נמצא במקום כה גבוה מבחינת סדר הדאגות, העדיפויות, הכמיהות של חיינו? האם ציינו לפני כן במשאלות את בית המקדש כמשאלה העיקרית של חיינו?. אם אמנם אנו מודעים לכך שבית המקדש כה חשוב, ומהווה את חלומו הגדול ביותר של עם ישראל, מדוע אין לכך השפעה מרכזית על חיי היומיום והשאיפות של כל פרט? מדוע בפועל, בתפילות ובתקוות שלנו, זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות?   כעת, משהבנו שעיקר חיינו ניטל מאיתנו וחסר לנו, גם אם איננו מרגישים זאת יום יום ושעה שעה – נוכל לחזור למשחק "הדגל" מראשית הפעולה. נבין שבדומה למשחק כמשל, כך גם בחיינו הרוחניים: כאשר עיקר חיינו – בית המקדש איננו קיים כל התנהלות חיינו השתנתה ואינה מנוהלת "כרגיל" כמו שאמורים להתנהל חייו של העם היהודי. העיקר, המרכז – חסר!
[b][u]שלב ג'- תחליפים[/u][/b] נחזור למשחק הדגל שעצרנו, ועכשיו נלמד את החניכים משחק דומה, אך שונה.  "הדגל בלי דגל". המטרה הפעם היא שכל הקבוצה תצליח לחדור לשטח הקבוצה היריבה, ולהגיע עד לקצה השני של המגרש. מי שנתפס, עומד במקומו עד ש 'מצילים' אותו. מי שהצליח להגיע לקצה, אסור לתפוס אותו שם. הקבוצה הראשונה שכל חבריה הצליחו להגיע לקצה המגרש של הקבוצה השנייה – נצחה. כמובן, שגם שחקן שכבר הצליח לעבור לקצה השני, רשאי לחזור לאחור ע"מ להציל את חבריו, או לחזור לגמרי לשטח הקבוצה כדי לעזור (ואז אפשר לתפוס אותו כשהוא חוזר…).   נראה עם החניכים, שהנה, למרות שהדגלים נלקחו, הצלחנו להמציא משחק דומה במקום המשחק שנהרס. ננסה להבין איתם, שוב – משל מול נמשל, איזה תהליך דומה קרה במרוצת השנים בחיינו לאחר שביהמ"ק נלקח מאיתנו.   נראה שלאחר שביהמ"ק חרב, עמ"י חיפש לו תחליפים כדי שיוכל להמשיך ולהתקיים. ולכן חז"ל תקנו לנו תפילות במקום קרבנות, ובית כנסת במקום בית מקדש וכו'. הבעיה שלנו היא שאנחנו התרגלנו לחיות עם התחליפים, ולכן אנחנו כבר לא שואפים באמת לבניין בית המקדש. כולנו מייחלים לבנינו, אבל מעבר לזה אנחנו לא עושים יותר מדי. אפילו בתפילה אנחנו כבר בקושי ומצליחים לכוון באמת שנזכה לבנין המקדש בקרוב. אפשר לומר בצער שדי נוח לנו במה שיש עכשיו…   איך קרה הדבר הזה? הייתכן ששכחנו? להיכן נעלמו הכיסופים? אולי זה קרה כי לא זכינו לחיות בתקופת ביהמ"ק ולהבין מהו העושר הרוחני העוטף את עמ"י ואת העולם כשביהמ"ק קיים ועל כן איננו מודעים למה שחסר לנו בהיעדרו. אנחנו באמת לא יודעים מה היה שם. לכן, כדאי שנברר מה אבד לנו עם החורבן ומתוך כך יגדל הרצון לשוב לציון, בעז"ה!      
[b][u]שלב ד'- נטעם מעט ממה שהיה שם…[/u][/b] המדריך יחלק לכל החניכים כתרים, שעליהם רשומים אירועים שונים, חפצים ומושגים מתקופת בית המקדש. על כל חניך לנחש מה כתוב על הכתר שלו, על ידי שאלות של "כן" ו"לא".   מושגים על הכתרים: קורבנות, סנהדרין, שמחת בית השואבה, תפילה, עבודת יום הכיפורים, שירת הלויים, חושן, כיור, מזבח הזהב, המנורה, לחם הפנים, ביכורים, 3 רגלים, מעמד הקהל, נבל, חצוצרה, מחצית השקל, קודש הקודשים, כהנים, בגדי כהונה, צרעת, כרובים.   מתוך המשחק נבחין עם החניכים בכך שבית המקדש שייך בכל תחומי החיים של העם היהודי.  בין בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד, בקרבנות תודה וחטאת, ובין בעבודת ה' של כלל ישראל כמו העלייה לרגל ותפילות יום כיפור. ביהמ"ק היה המרכז הרוחני של עם ישראל, ולכן הכוהנים, שהם שלוחי העם מול הקב"ה, היו מתנהגים תמיד בקדושה וטהרה. בביהמ"ק ישבו סנהדרין ודאגו למשפט תורה, שחסר לנו כ"כ היום. ביהמ"ק היה מקום דרכו עלו תפילותיהם של ישראל הישר למקדש של מעלה.   [b]לסיכום[/b] בתחילת הפעולה הבנו שכשהעיקר חסר, דברים אינם ממשיכים עוד כפי שהיו. ה'עיקר' של חיינו הוא ביהמ"ק, ואנו מודעים לכך. אלא שבמרוצת חיי היומיום, איננו מרגישים זאת בכל רגע ובכל ליבנו. הסיבה היא שהתרגלנו לחיות במציאות חסרה ולהסתפק בתחליפים. זוהי למעשה הסיבה לכך שאיננו פועלים מספיק לבניינו המחודש של ביהמ"ק – שאיננו מבינים עד כמה הוא חסר לנו. אך למעשה – חיינו אינם חיים מלאים, שלמים – ללא ביהמ"ק. אפילו תפילה הנתפסת כיום בעיננו כחיבור לה' ברמה הכי גבוהה, היא רק תחליף לעבודת הקורבנות… בחלקה האחרון של הפעולה הבנו, שככל שנבין יותר את חסרונו של ביהמ"ק בחיינו, כן נחזק את כמיהתנו לבניינו המחודש בהרגשה ובמעשים!