"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי - וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", כך כתוב בשיר השירים.
הספרים הקדושים מסבירים, שהפסוק מדבר על חגי תשרי:
"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" – אלו ראש השנה ויום הכיפורים.
"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" – זה חג הסוכות.
אבל האר"י הקדוש מגלה עוד תוספת. מצמררת.
אם אף אחד לא רואה אתכם כעת, תדמו לעצמכם עכשיו חיבוק. פשוט תחבקו עם הידיים מישהו דמיוני.
איך היד המחבקת נראית?
צורה של ח'.
החלק העליון של היד, החלק האמצעי, וכף היד שמסיימת את תנוחת החיבוק.
והאר"י מגלה לנו שזו הצורה של סוכה.
כלומר: ההלכה הכי בסיסית בהלכות סוכה היא, שדפנות הסוכה צריכים להיות שלושה (בבסיס, אפשר להוסיף כמובן), אבל לא שלושה שוות, אלא שתי דפנות ארוכות בצורת ר', באורך שבעה טפחים כל אחת, ועוד אחת צמודה אליהם, קצרה - באורך טפח אחד.והצורה שבה נבנתה הסוכה, מסביר האר"י, היא ממש צורה של חיבוק: שתי הדפנות הם שני החלקים העליונים של היד, והטפח – הלא הוא כף היד ("טפח" הוא בעצם אמת-מידה הלכתית של כף יד קמוצה).
כלומר דפנות הסוכה הם בעצם יד מחבקת.
כמה פשוט ככה אמיתי: סוכה – חיבוק.
חיבוק זה לא הערכה. לא מחמאה. לא גילוי חיבה.
חיבוק זה אהבה. תשוקה. חיבוק זה בא נעזוב את הכל, ורק אנחנו בעולם. חיבוק זה בא ונהפוך לכמה רגעים ליחידה אורגנית אחת, נזרוק את כל העליות והמורדות והריבים וההתחשבנויות וההתפייסויות. פשוט נניח את הראש אחד על הכתף של השני, ננשום באותו הקצב, ומצידנו שכל העולם יתהפך בסלטות.
וזו בעצם סוכה. זה השם האמיתי והעמוק של אסופת הקרשים או הסדינים שמחכה לכם במרפסת, בחצר, או שמונים-מדרגות-לרדת-בשבת:
ח י ב ו ק .
חיבוק אלוקי, כביכול ועד כמה שמותר לומר. חיבוק לוחץ. משתוקק. מרסק עצמות.
חיבוק שאין בעולם שום דבר חוץ מ"אֲנִי לְדוֹדִי - וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ".
זו לא סדנת קאוצ'ינג יהודי. אבל אולי תנסו משהו ששמעתי פעם וקניתי.
פשוט לשבת קצת בסוכה, אחרי שהשעון שבת מכבה את האור, לעצום עיניים ולדמיין איך המחיצות מחבקות אותנו. להרגיש את האהבה והתשוקה והחיבור האינסופיים.
ושחוץ מזה אין באמת כלום. ושהדבר היחיד שקיים באמת זה הוא ואנחנו, אנחנו והוא. לך קלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי. לך אני בעודי חי, ואף כי אחרי מותי.
חג שמח. ומחבק. חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ - הוֹשַׁע נָא.

הרב מור הידברות