[u]"המיליארדר"[/u]"עצרת במלון שלי, חבר. זה עולה לך 500 שקל!" גל גיחך כשחברו, אביב, ספר באי רצון את שטרות המונופול והשליך אותם לעבר ערימתו ההולכת ומתגבהת."אני לא מבין," אמר אביב, "אם אתה משחק בבית שלי, אז למה אני צריך לשלםגל התפתל באי נוחות. הוא נהנה לשחק בביתו של אביב, אבל חוסר הכבוד שבו התייחס אביב להוריו הציק לו. זה פשוט לא נראה בסדר. הוא רצה להעיר לו משהו על זה, אבל לא ידע איך.בדיוק אז נכנסה אמו של אביב לחדר, בחיוך, עם שתי כוסות קולה גבוהות וצוננות. "ואו, תודה רבה גברת לוי", אמר גל. אביב רק לקח את הכוס שלו, בלי לחון את אמו אפילו במבט, כשהוא ממלמל לעצמו, 'הגיע הזמן'. הם המשיכו לשחק, אביב זרק את הקובייה וקידם את החייל שלו. הפתעה.הוא לקח כרטיס מערימת כרטיסי ההפתעה וחייך מאוזן לאוזן. "הדוד מאמריקה השאיר לך ירושה; קח 1000 שקלים מהבנק!" הקריא, "זהו, אני חוזר ובגדול!"בעודו סופר את השטרות, עלה במוחו של גל רעיון. "תגיד, אביב. אכפת לך אם אני אשאל אותך משהו?""תשאל מה שבא לך", ענה אביב, לוגם בהנאה את הקולה שלו."איך היית מרגיש אם איזה מיליארדר אמיתי אחד היה נותן לך מלא כסף?""מה השאלה? הייתי נורא שמח! הייתי אומר לו תודה וקונה לו פרחים."גל המשיך. "ומה אם חוץ מזה הוא גם היה דואג לכל הצרכים שלך במשך שנים? איך היית מתייחס לאדם כזה?""מה זאת אומרת... אני אתייחס אליו כמו אל מלך, איך לא?"גל הנהן. "ומה היית אומר על מישהו שזכה בכזה דיל, ובכל זאת מתחצף למי שנתן לו את כל זה?""הייתי אומר שהוא הבן אדם הכי כפוי טובה בעולם!"גל נשם עמוק. "בטוח?""מובן שאני בטוח. אפשר לדעת לאן אתה חותר?""אני אומר שלכולנו יש אנשים כאלה בחיים – ההורים שלנו. הם דואגים לנו, ונותנים לנו מה שאנחנו צריכים..."פניו של אביב קפאו לרגע. "די, תפסיק", הוא אמר. "חוץ מזה," הוסיף, כשהוא מתחיל פתאום להסמיק, "ההורים הזקנים שלי בחיים לא נתנו לי מיליארד שקל.""הם נתנו לך את החיים שלך, ששווים יותר ממיליארד שקל," מיהר גל לענות בלב הולם. "ואם אתה לא מאמין, תשאל את מי שאתה רוצה אם הוא מוכן להחליף אם החיים שלו בסכום הזה. אני לא מנסה להעליב אותך; אני פשוט אומר שאתה לא מתנהג באותה דרך שאתה עצמך אמרת שצריך להתנהג."אביב שתק. טוב, האמת היא שגל צדק. בזמן האחרון התחיל אביב לשים לב כמה שההורים שלו טורחים לטפל באחותו התינוקת, קמים בלילה, מחליפים טיטולים... הוא הבין שהם בוודאי עשו את אותו הדבר גם למענו, כשהיה תינוק – ומאז הם עשו למענו עוד כמה דברים..."איך מתקדם המשחק? הבאתי לכם משהו לנשנש." גברת לוי חייכה, הניחה קערה גדולה של צ'יפס על השולחן שלידם והתכוננה לצאת."אה, אמא - " אמר אביב בהיסוס.היא פנתה לעברו. "שכחתי משהו?""לא... לא אמא - אני שכחתי." לחייו האדימו שוב. "גל הזכיר לי ששכחתי להגיד לך תודה על השתייה. וגם תודה רבה על הצ'יפס – ועל הכל."חיוך גדול הופיע על פני האם. "בבקשה, בן! העונג כולו שלי. ואתה," היא פנתה אל גל, "מוזמן לבוא אלינו כל יום!"הבנים המשיכו לשחק, ולגל כבר לא היה אכפת מי ינצח. הוא עשה היום משהו ששווה הרבה יותר ממונופול - ועזר לחברו לצאת מנצח במשחק החיים.