היה זה אחה"צ של יום שלישי. בתי נורית וחתנה קובי הגיעו אלינו הביתה לשבת על כוס קפה ועוגה. זה היה שבוע וחצי לאחר חתונתם.
"נו, אז מה נשמע?" שאלתי, "איך להיות נשואים?" ניסיתי לגשש בחיוך.
הם נראו מאושרים, הזוג הצעיר, ואני הייתי אמא מאושרת.
"הבאנו הפתעה", אמרה בתי נורית. היא הוציאה משקית כהה גדולה, אלבום בצבע בורדו עם עיטורים כחולים.
"האלבום של החתונה", קראתי בהתלהבות. ישבנו בכורסא, בתי ואני והתחלנו לעבור על התמונות. "הנה דוד יוסף, והנה סבתא מוחה דמעה" "ואיך תפס יפה הצלם את הזוית ברגע הכנסת הטבעת…"
אני עוד מוחה דמעה ואומרת לנורית: "רונן – הצלם הזה, הוא פשוט מקסים. איזו רצינות, איזו השקעה, איזה אחריות ומסירות, אין פלא שכולם כאן בשכונה לוקחים אותו לשמחות שלהם".
נורית הנהנה בהסכמה "בהחלט". עוד אנחנו מדברות, והנה טלפון. על הקו, יעל, חברה שלנו, משכבר הימים. אנחנו מחליפות חוויות מהחתונה של ביתי, ומדברות על ארגוני החתונה של בנם. בנם של חברינו התארס בשבוע שעבר בשעה טובה ומוצלחת, "נורית" היא אומרת לי "אני פונה אלייך בענייני ארגוני החתונה".
"כן בשמחה, כל מה שתרצו", אמרתי במין שמחה של מישהי שכבר בעינינים…
"אנחנו מחפשים צלם, איכותי וטוב, מישהו ישר שאפשר לסמוך עליו." אמרה.
אני מחייכת. "טוב שהתקשרת אלי" אמרתי, "הרגע הגיעו אלינו התמונות של החתונה, "רונן צילומים בע"מ", צילם לנו את החתונה והוא היה נהדר. כולם כאן לוקחים אותו" הוספתי.
פתאום השתררה שתיקה בצד השני, ואז אמרה יעל: "שמעתי שהוא צלם מצוין, אבל שמעתי גם איזשהו סיפור די מדאיג עליו…"
"מה זאת אומרת?" שאלתי "מה שמעת?"
"שמעתי", פתחה יעל, "שבאחד האירועים שהוא היה צריך לצלם, הוא הגיע באמצע החתונה, אחרי החופה והסיבוב הראשון של הריקודים, את יודעת איזה עגמת נפש זה גרם למשפחה…"
הייתי המומה. ירון?! כל כך לא מתאים לו, הוא כזה אחראי ורציני, מעולם לא שמעתי בדל של בקורת על עבודתו.
"אינני יודעת יעל", אמרתי בהיסוס "את בטוחה שזהו הסיפור, זה כ"כ לא מתאים לו!!!?"
– "כן, כן." אמרה "שמעתי זאת ממספר אורחים שהיו בחתונה".
– "טוב, אינני יודעת מה לומר. יש עוד צלמים טובים בעיר. אני בטוחה שתמצאו משהו טוב. מזל-טוב"
המשכנו לפטפט עוד מעט ואז נפרדנו.
כשחזר בעלי בערב, סיפרתי לו על תוכן השיחה עם יעל. גם הוא היה המום.
עבר חודש, שכחנו מהסיפור, עד שהגענו, בעלי ואני לבר-מצווה של קרובי משפחה.
פתאום פגשנו את ירון הצלם.
הוא נופף לנו בידו לשלום, בעלי ואני החלפנו מבטים.
ואז אמר לי בעלי: "אני חייב ללכת לשאול אותו לפשר השמועות הללו".
ניגשנו אליו, דרשנו בשלומו ואז שאל בעלי: "תראה, ירון, אנחנו מרגישים קצת לא נעים, אבל מסתובב איזה סיפור אודותיך. חשנו שאנחנו חייבים לשאול אותך."
ירון חייך, "ודאי, אשמח לשמוע".
התחלנו לגמגם. ואז אמרנו לו ששמענו שהיה מקרה בו הוא הגיע לצלם רק באמצע החתונה, ושאנחנו ממש בשוק, וכמה צער הדבר גרם למשפחה בלא תמונות של החופה והרגעים המרגשים.
ירון היה המום למספר רגעים, עד כי חשבנו שהוא הולך לומר לנו ש"לא היה ולא נברא" מדובר בכלל בצלם אחר… ואז חייך ואמר: "אני לא מאמין שכך התגלגל הסיפור הזה. מה שהיה הוא כך" אמר "אותו זוג שהתחתן בכלל הזמין צלם אחר, אותו הצלם לא הגיע לחתונה ואז באותו ערב, התקשרו אליי בני המשפחה וביקשו שאגיע בדחיפות כמה שיותר מהר, כדי שאוכל להספיק ולצלם לפחות חלק מהחתונה. אתם יודעים אלו שמיניות עשיתי על מנת להגיע? עזבתי את מה שהייתי עסוק בו באותו הרגע, הזעקתי צוות, הגענו תוך חצי שעה. נכון, זה כבר היה באמצע החתונה, אך בהתחשב בעובדה שהזעיקו אותנו חצי שעה לפני.." בעלי ואני כבשנו פנינו ברצפה…