בס"ד

"תחושה רוחנית מיוחדת מילאה אותי כאשר ירדתי לראשונה מהאוניה שהביאה אותי ארצה. נשמתי אוויר לתוך ריאותיי. "אוויר ארץ ישראל". כמה טוב להיות בבית באמת.
תחושת השליחות שבשלה באתי מילאה אותי, הרצון העז כ"כ לקבל שליחות עליונה, שליחות מיוחדת. שליחות של עול לשרת את העולם הזה, לשרת את הטוב. להזרים את הפוטנציות האדירות התוססות בקרבי, הרוצות להיטיב, לקיים את הצו, שאותו אתה חש בעומדך על הר, מסתכל כלפי מעלה ומרגיש את הביטחון בקרבת הא-ל. וכאילו עולה השאלה, הד מן ההרים: "את מי אשלח?", "שלח אותי!"- אני צועקת אל תוך הרוח... ואכן...
הגעתי לקיבוץ. במרץ מיוחד התייצבתי לעבודה. "כמה יפים הם מדי העבודה הכחולים". את פניי קיבלה רינה בחיוך גדול: "סידור העבודה שלך לחודשים הקרובים הוא במכבסה. נורית במקום כבר תסביר לך הכל. בהצלחה חברה חדשה!" אמרה ולחצה את ידי בחום.
דרכי למכבסה היתה קצרה. שם פגשתי את נורית, שהביאה אותי אל "אמבטיה" מלאה גרביים. "את צריכה לשדך בין הזוגות" אמרה בחיוך.
בסוף היום שכבתי במיטתי "עבודה מדהימה, פשוט חלום" סיננתי לעצמי...
עבר שבוע.
אינני יכולה לסבול יותר את תחושת המחנק. לבלות 8 שעות ביום בלחבר גרביים?!- נו באמת, איפה כל אותה שליחות גדולה שנשאה אותי על כנפי נשרים מהונגריה הרחוקה? היכן כל הגודל והמשימות הענקיות להציל את העולם?
אפשר להשתגע, אפשר להתפוצץ ממש. אם הייתי יכולה הייתי זועקת... איננו יכולה לחוש כך יותר... אינני יכולה לסבול זאת... אך רגע.. אולי אפשר לנתב את האנרגיה האדירה למקום טוב יותר... אחר... אהפוך את האירוע החוסם אותי לאירוע של זרימה...
נכון, כביסת 150 זוגות גרביים חוסמת אותי לחלוטין, כי הן חסרות משמעות עבורי... אם אחשוב על הדברים באמת, אז אם לא אהיה פה,אם לא אבצע שליחותי כאן בגרביים, כיצד יוכלו החיילים ועובדי השטח ללחום היטב את מלחמתם ולעמוד על משמרתם??? וכן... אם נחוץ לעמ"י גרביים נקיות, הרי ברגע זה זאת שליחותי הנעלה ביותר!
תחושת שמחה וסיפוק מילאה אותי. 8 שעות של כביסה הפכו לחוויה מרנינה. בדרכי הביתה היה לי מצב רוח מצויין. שרתי, צחקתי וחשתי סיפוק עצום.
הצלחתי להתמודד עם משימה שכמעט גרמה לי להתמוטט. האירוע החסימתי הפך לאירוע זרימתי.
השליחות גברה על תחושות התסכול, העצבות והדיכאון- משמעותה של השליחות. אכן זהו ניצחון אמיתי..."
(חנה סנש)