בסיעתא דישמיא
[b]התפילה הכי משחררת שהלב יכול לתת/ סיפור על תפילה[/b]

"זה היה באלול.
11 בלילה. אני ועוד שתי חברות נסענו לכותל אחרי יום עמוס באזור.
כשהגענו לכותל, באנו להיכנס לעזרת נשים,
ראינו לפנינו אדם מביט בנו במבט תמה, בוחן אותנו. הוא החזיק בידיו כיסא גלגלים שעליו ישבה אישה עם קמטים חרוטים על פניה. כשהבטתי בה בחטף, היה נראה כאילו ראיתי את כל סיפור חייה לפני.

הוא התלבט מעט ואז ניגש אלינו, תחילה הוא פנה אלי באמהרית ושאל: "ילדה טובה, תוכלי לעשות מצווה?"
מתוך מבוכה פניתי אליו במבט מתנצל, ואמרתי לו שאיני מבינה את השפה. 
הוא חייך, פנה אל שלושתנו והוסיף:
"אמא שלי כאן, היא ממש רוצה לגעת בכותל. אני בן ולכן אני לא יכול להיכנס לעזרת נשים. היא צריכה שתעזרו לה לעמוד ולנשק את הכותל, תוכלו?"
כמובן שהסכמנו.

ניגשנו אליה, הבטתי לה בעיינים לברך לשלום ולהבזק שניה פשוט ראיתי, ראיתי אותה מעירה את ילדיה בלילה ואומרת להם שצריך ללכת,
ראיתי אותה בלילות לבנים במדבר,
ראיתי אותה מוותרת יום אחרי יום על מנת האוכל שלה שיהיה לילדים יותר,
ראיתי אותה מגיעה לארץ עם מבט נוצץ,
ראיתי אותה מנצחת,
ראיתי אותה חזקה,
ראיתי אותה שורדת.

ראיתי אותה גם חלשה,
ראיתי אותה מתקשה להתאקלם בארץ,
ראיתי אותה בוכה על שלא מצליחה להביא אוכל הביתה,
ראיתי אותה מתפללת לטוב יותר.

בעוד כל זאת, היא מביטה בי במבט עייף
ובזווית העין ראיתי אותה כאילו מאשרת את חזיוני, בלי מילים
ושולחת מבט מנחם ומרגיע.

וכאילו מתעוררת מתוך חלום, אני מתחילה לנוע לעבר הכותל עם אישה שהכרתי רק עכשיו אבל אני מרגישה כאילו שלעולם לא נפרדנו, פוסעות לעבר הכותל...
מבט אחד ימינה לחברה אחת, ואחד שמאלה לחברה שניה ואני מבינה שאנחנו בתוך משהו גדול.

כשהגענו קרוב, אנחנו באות לעזור לה לקום, לאט לאט רק שלא תישבר לנו.
בעוד אנחנו מנסות להרים אותה למעלה, אנו מרגישות שהיא דוחפת אותנו למטה, מבטים תמוהים חולפים בינינו ואז אנחנו מבינות היא רוצה לנשק את הרצפה.
בשלב הזה הלב מתחיל לפרפר, הדמעות מתחילות לעלות, והלב מתחיל להפתח.

אנו עוזרות לה להגיע לרצפה,
היא מנשקת אותה ממלמלת משהו ארוך ובסיום כשאנחנו באות לעזור לה לקום, היא התחילה לפרוץ בבכי.
הרגע הזה, הדקה הזאת, תחרט בי לעד.
זה היה בכי טהור, בכי אמיתי, בכי של נחמה, של השלמה, בכי של תקווה, אמונה.

אני פוסעת לאט לאחור, אולי משום סחרחורת קלה, אולי מפני שרציתי לתפוס את המעמד.
אני מסתכלת מולי, אני רואה את הקיר, אני רואה את האישה
וכאילו השמיים נפתחו, וכאילו העולם לרגע נעצר, וכאילו לרגע האמת הופיעה,
תפילה. זה היה תפילה.
התפילה הכי משחררת שהלב יכול לתת.

אני תופסת את עצמי וחוזרת למציאות, מתקרבת לקיר,
היא נאנחת אנחה עמוקה וקמה על רגליה. אנו עוזרות לה לשבת על הכיסא, באות לחזור לאחור ומגלות שכולם מסביבנו בוכות.

לאחר שהחזרנו אותה לבנה, חזרנו לכותל. כל אחת נצמדה לקיר, החזיקה באבנים והתפללה.
תפילה שהיא שיר, תפילה מנשמה, תפילה ללא מילים, תפילה אמיתית,
עם לחיים רטובות,
תפילה שלימדה אותנו אותה אישה.

*********
מאז, כל שנה, באותו תאריך באלול, אני הולכת לכותל, לראות אולי היא תבוא, אולי אוכל להיות חלק שוב, אולי אלמד שוב מקרוב, 
מהי תפילה."