פעם אחת איבד המלך את טבעתו היקרה – שהיתה שווה הון תועפות, וגם היתה יקרה לליבו של המלך. כל כך יקרה היתה הטבעת למלך – עד שהקציב מכספו לכסות מראש את כל הוצאותיו של כל מי שיקבל על עצמו לחפש את הטבעת.
דבר זה פורסם בכל המדינה – והגיע גם לאוזניו של יהודי פשוט ועני מאוד – שחי במדינת אותו מלך. והימים ימי חדש ניסן, ומתקרב חג הפסח והצרכים מרובים – ולא היה ליהודי מהיכן לקנות צורכי החג.
אמרה לו אשתו של היהודי – בעלי, היות ששמענו שהמלך נותן ביד רחבה לכל מי שמקבל על עצמו לחפש את הטבעת – לך מיד גם אתה לארמונו של המלך ותצהיר שם שגם אתה מוכן להתמסר לחפש את הטבעת היקרה. היהודי הפשוט והתמים עשה את רצון אשתו והלך לארמון המלך והודיע למלך שמוכן הוא לחפש את הטבעת היקרה.
שמח המלך ומיד העניק ליהודי ביד רחבה – והיהודי חזר לביתו וקנה את כל צורכי החג – והתישב יחד עם בני ביתו לחגוג את ליל הסדר בשמחה גדולה. וכמובן, שהיהודי כבר שכח מהמלך ומהטבעת ומהחיפוש וכו'.
הכומר הערמומי, יועץ המלך ששמו היה דייני – עקב אחרי היהודי והבין בדיוק מה שקרה כאן – ומתוך שהוא גם שונא יהודים – מיד גילה את אוזנו של המלך שהנה היהודי רימה את המלך – לקח את כל הכסף וקנה בו צורכי חג הפסח – ואין לו שום ענין וכונה לחפש את הטבעת האבודה.
המלך, לא השתכנע מיד מדברי הכומר – והלכו שניהם לבית היהודי לראות כיצד הוא מחפש את הטבעת - ואם אכן נכונים דברי הכומר.
עמדו המלך והכומר מחוץ לביתו של היהודי, מציצים מבעד לחלון – שומעים ורואים את היהודי ומשפחתו חוגגים את ליל הסדר ואומרים את הפיוט דיינו.
והיו אלו יהודי גליציה שאינם מבטאים דיינו – אלא דייני. היה בעל הבית שר לבדו את כל השורה "אילו וכו'" – ובני הבית עונים אחריו בקול רם – דייני.
שומע המלך מבעד לחלון – שהיהודי מדבר אל המסובים – וכולם עונים לו דייני – וכך שוב ושוב. והמלך משוכנע היה שהיהודי אכן חוקר ושואל את המסובים לליל הסדר אם יודעים הם היכן נמצאת טבעתו היקרה של המלך – הוא שואל – וכולם עונים דייני שוב ושוב – דייני.
עומדים שם המלך והכומר דייני – וככל שצועקים בני הבית דייני, דייני – התחיל המלך לחשוד ביועצו - ופני הכומר חפו. הזעיק המלך את השומרים ואסר את הכומר – ולאחר שייסרו אותו הודה הכומר דייני שגנב את טבעתו היקרה של המלך – וסופו היה שתלו אותו על העץ.