אחד מחסידי הרבי ר' אלימלך היה סוחר במשקאות חריפים, סוחר בי"ש. לפני חג הפסח היה החסיד מכין חבית גדולה של י"ש – אותה היה נוהג להבריח אל מעבר לגבול ולמכרה – ומהרווח היה קונה ומכין את כל צורכי חג הפסח.
אותה שנה, נסע החסיד בעגלה עם חבית הי"ש שלו – ותוך שהוא מנסה להבריח את הגבול - תפסו אותו שומרי הגבול והחרימו את מטענו היקר.
ואכן, החסיד נקלע למצב קשה ביותר – כל כספו מושקע בחבית הי"ש – ואם אינו מצליח למכור את חבית הי"ש – הרי הוא נשאר חסר פרוטה – ומהיכן יביא את כל צורכי חג הפסח ?
מיד חזר החסיד ורץ מהר לרבי שלו, הרבי ר' אלימלך – וסיפר לו בדמעות שליש את כל המוצאות אותו ואת מצבו הכספי הקשה – וביקש לשמוע את עצת הרבי.
אמר לו הרבי ר' אלימלך לחזור לשומרי הגבול – ולהגיד להם שקרתה כאן טעות - וזו אינה חבית של י"ש אלא חבית של מים – ועליהם רק לטעום מהחבית כדי להיווכח בזאת.
והחסיד, שהוא חסיד אמיתי – עשה כעצת הרבי – וחזר אל שומרי הגבול, ואמר להם שזו חבית של מים ועליהם רק לטעום וכו'.
טעמו השומרים – ואכן היו אלו רק מים – ומיד החזירו את החבית לחסיד – שמיהר להטעינה על עגלתו ולחזור לרבי ר' אלימלך.
נכנס החסיד לרבי – והתחיל בוכה שנית בדמעות שליש – היתה לי חבית של י"ש שאותה אמור הייתי למכור וברווח לקנות את כל צורכי חג הפסח – ועכשיו, כשהחבית י"ש הפכה לחבית מים – נשארתי חסר כל וללא פרוטה לפורטה – ומהיכן אשיג את כל צורכי החג ?
אמר לו הרבי – טעם גם אתה מהמשקה שבחבית. טעם החסיד מהמשקה ומצא שאכן הוא י"ש משובח. וליהודי היה כל צרכי פסח בהרחבה גדולה.