ביום מושלג בשנת ה'תע"ז, הופיע המקובל האלוקי רבי נפתלי הכהן כ"ץ בכפר הסמוך לעירו פוזנא שבפולניה, ונקש על דלת תלמידו זלמן.
זלמן ששכר מהפריץ את בית המרזח המקומי נדהם למראה רבו, אך לא שאל שאלות ומיהר לארחו בכבוד.
בערב שאל הרבי את זלמן: "אולי יש לכם טבק להרחה?"
זלמן חשב בליבו: "מה לקדוש שכמותו ולתאוות העולם הזה?!" וענה: "ניתן להשיג טבק רק בכפר הרחוק כמה פרסאות, ובחוץ משתוללת סערת שלגים".
 "אהה", ענה רבי נפתלי, וחזר לתלמודו. זלמן הבין שיש כאן טעם כמוס. 
הוא הכין את הסוסים ודהר לכפר הרחוק.
אחרי כברת דרך נכנסו סוסיו לעובי היער, ואז הגיעו לאוזניו זעקות נוראות. הוא הגיע אל שלולית ששם שקעה מרכבה הדורה.
הסוסים היו מוטלים ארצה, ובתוך המרכבה רעדו מכפור שני אנשים תשושים. זלמן חילץ את העגלה במסירות נפש בעזרת סוסיו, הביא את הניצולים לפונדקו ודאג לייבשם, ואז נוכח שמדובר בפריץ ידוע.
הוא האכילם והשקם והציע להם מיטות. רבי נפתלי שהתבונן בנעשה, ציווה: "הישמר לך פן תקבל מהפריץ מתנת יד בעבור החסד שגמלת עימו. קח רק את שכרך עבור המזון והלינה".
בבוקר סעד הפריץ את ליבו, אחר-כך פתח את ארנקו הגדוש לפני זלמן, וביקש שייקח ככל שיחפוץ. זלמן לא נטל פרוטה מעבר למה שמגיע לו.
"ברוך אלוקי היהודים!" התרגש הפריץ ורשם את שמו של זלמן בפנקסו לזיכרון ונסע לדרכו. זלמן שמח על שיצא אל היער הקפוא מתוך אמונת
חכמים וזכה לקדש שם שמיים.
כעבור שנתיים נפרד רבי נפתלי מקהילתו ויצא אל ארץ ישראל. כשהגיע לאיסטנבול, נפל למשכב ושם הסתלק. יהודי המקום קברוהו בבית החיים המקומי.
באותן שנים הלכו עסקיו של זלמן והתדרדרו, עד שהפריץ המושל בכפרו השליך אותו ואת משפחתו לבור וגזר עליהם מיתה. זלמן ובני ביתו ישבו בבור החשוך והחלו לזעוק אל הקב"ה.    
הזדמן למקום גנרל של צבא הקיסר, וכששמע את קולותיהם ירד ממרכבתו.
"מי אתם, ומדוע אתם צועקים ככה?" שאל.
נקב זלמן בשמם, וסיפר על הפריץ האכזר       
הגנרל שלף מכיסו פנקס ישן ודפדף בו עד שהגיע לעמוד שחיפש, ואז לחש לזלמן: "היכונו לשעת חצות!"
בחצות הלילה הקיף גדוד פרשים את הכפר. השער נפרץ, האסירים הוצאו מהבור ונשלחו אל בית שהוכן מראש. שם נתן
להם הגנרל לנוח ולאכול. והעניק לזלמן בית מזיגה פטור מדמי שכירות לכל ימי חייו.
          
"במה זכיתי לכל הטוב הזה?" התרגש זלמן. הגנרל החזיר בשאלה: "האינך זוכר את ליל החורף שבו הצלת אותי ואת משרתי מקיפאון?! איש של כבוד אני ואת חובי אני פורע לך!"
עיניו של זלמן דמעו ופיו מלמל: "אח, אח, רוח הקודש של הרבי"...
אדם שעושה חסד עם אחר לא יודע מתי החסד הזה יעמוד לזכותו.
לא רק שהוא עוזר לאחר אלא הוא בעצם מעצים את העם שלו, את אלוקיו.                
הוא מראה כמה היהודים הם משהו אחר, משהו שונה משאר האומות - עסוקים כל היום בעזרה לזולת.                           
אתה לא צריך לפתוח עמותה של גמ"ח כדי לעשות חסד.
אולי זה שמולך צריך אותך עכשיו ובכוחך הקטן לתת לו לפעמים דברים עצומים...
הושט את ידיך לאחר, אתה לא יודע עד להיכן תגיע ידו של בורא עולם לעזרתך...