באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה.
– וכי מה צריך אתה לפתקא ממני כי נקי הנך מעבירות? שאלו הרבי רבי זושא.
בשביל שיחזירו לי את הבגד העליון שלי השיב היהודי.
והסביר לרבי: כמה אנשים חסידים תפסו אותי, פשטו מעלי את הבגד העליון שלי, ואמרו לי שהם שמעו שעברתי איזו עבירה חמורה, ולכן הם לוקחים ממני את הבגד העליון שלי עד שאביא פתק מהרבי רבי זושא שהנני נקי מעוון זה, או שחזרתי בתשובה שלימה.
שאלו רבי זושא: וכי מנין אני יודע שאתה נקי באמת?
החל האיש להתחנן ולהפציר בו: ומה איכפת לך אם תתן לי את הפתקא הזאת, ואציל את הבגד שלי?
אבל רבי זושא רצה לנצל את ההזדמנות כדי להחזירו בתשובה, אבל ההוא מתעקש ומתווכח עם הרבי שיכתוב לו את הפתק ללא תנאים, עד שמתוך כעס פלט ואמר: הרי אפילו אם הייתי מתחנן כך אל כומר, היה מרחם עלי.
כששמע הרבי רבי זושא דברים אלה נבהל מאוד והחל לזעוק בקול: אוי לי, שגרמתי ליהודי שידבר דברים רעים כאלו. והחל לבכות ולזעוק, עד שמרוב בכי לא שם לב ונפל אל אחד הבורות שהיו בחצר.
מיד רצו האנשים להרים את רבי זושא ולטפל בו, אותו יהודי מיד ברח לגן הסמוך והתחבא שם, בינתיים הוא החל להתבונן איזו מסירות נפש של הרב, איך כאב לרב רק מכך שהוא הוציא מילה לא טובה מפיו, תוך כך החל להרהר בתשובה ולהתחרט על עוונותיו. משהבחין שהיהודים שטיפלו ברבי זושא עזבו אותו, יצא ממחבואו ונכנס לחדרו של רבי זושא, והפציר בו שיתן לו תיקון על חטאיו, כי הוא חוזר בתשובה שלימה.
אמר לו רבי זושא: אוי אתה מתכוין לבגד שלך ולא לתשובה. אבל האיש התעקש ואמר: לא רבי, אני מוותר לגמרי על הבגד, ובלבד שתתן לי סדר תשובה.
ראה רבי זושא שבאמת הוא רוצה לחזור בתשובה, קם ממיטתו נתיישב על הארץ ואמר לאיש: אם כן נעשה שנינו יחד תשובה. והתחילו שניהם לבכות, עד שהחזיר את האיש בתשובה שלימה, ונעשה לירא אלקים כל ימי חייו.
[b]כך אנחנו בימים הקדושים והנשגבים הללו, ימי של תשובה, ימים של טהרה, התשובה בימים אלו צריכה להיות בשלמות, ולא כדי לקבל את הבגד – היינו הבקשה על הצרכים הגשמיים. התחינה לבורא עולם בימים אלו, שנזכה להמליכו על כל העולם, ובכך לשוב ולהתקרב אליו באמת ובתמים.[/b]