למה החיים האמתיים לא יכולים להיות כמו בטלוויזיה?
הדמויות השמחות שתמיד מקבלות מה שהן רוצות,
הפתרונות היצירתיים והמהירים שבעזרתם כל בעיה נפתרת בשנייה,
פרק אחד דמות רבה עם החברה הכי טובה שלה,
ופרק אחרי הן בלתי ניתנות להפרדה.
חמש דקות ראשונות דמות רבה עם ההורים שלה,
וחמש דקות אחרי זה הם מתחבקים ואוהבים.
אני בעצמי לא יודעת כבר מה אני רוצה,
חיים כמו שאני רואה בטלוויזיה,
או טלוויזיה שמשקפת חיים אמתיים.
מצד אחד, נמאס לי להיות מאוכזבת,
לחכות לקסם, לפתרון שצץ פתאום,
ותוך פחות מ20 דקות לא יהיו בעיות בכלל
ואני כבר אתקדם לפרק הבא בחיים שלי,
יכול להיות פתרון די נחמד, אבל מאוד משעמם.
מצד שני, טלוויזיה שמשקפת חיים אמתיים יכולה להכין אותנו למסע שלנו,
אבל אף אחד לא יצפה בסדרה.
יהיו פרקים שמחים, שכל מה שיתחשק לצופים לעשות זה רק לקפוץ מרוב אושר, מה שיכול להיות משעמם, כי אין שום בעיה לפתור.
ויהיו פרקים עצובים מאוד, שאולי יהיה להם פתרון ואולי לא,
וכשלא, הפרק יהיה מאוד עצוב והצופים לא ירצו לצפות בו.
אני מניחה שכל מה שצריך לעשות, זה פשוט תמיד לזכור:
החיים הם כמו גלגל ענק, יש עליות ויש ירידות,
לא צריך לתת למה שאנחנו רואים על המסך להגיד לנו איך יראו החיים שלנו.