ח"י ימים של סערה ודאגה.
ח"י ימים של חרדה ותפילה.
ח"י ימים של אחדות ואמונה.
​
ידענו שלאבא מותר להגיד "לא". וכל כך רצינו שהפעם ייאמר "כן".
חונכנו תמיד להביט ב"עין טובה" על חברים ובני משפחה, גם כשהם פועלים בצורה לא מובנת.
והנה יש ימים שבהם צריך לזכור להביט בעין טובה על פועלו של הקב"ה בעולמו.
להיזכר עד כמה הוא אוהב אותנו, ורוצה בטובתנו, ובונה את עתידנו בדרכים שאין אנו מסוגלים להבין.

ח"י ימים. ח"י ימים שבהם ניערנו אבק, ונזכרנו מי אנו באמת, כפרטים וכאומה.
ח"י ימים של מפגש עם משפחות מלאות אצילות ואמונה.
אך לא פחות, ח"י ימים שבהם גילינו את הבגרות ואת העוצמה של הנוער שלנו.
נוער שהראה לנו כיצד מתמודדים מתוך שירה שקטה ואמונה גדולה.
בני נוער שהתגבשו ודאגו, התפללו ועשו. כל אחד בדרכו וכפי יכולתו.
ח"י ימים שבהם נזכרנו שאנו יודעים להתפלל. בכוונת אמת.
ח"י ימים שבהם חזרנו לחיות. כעם גאה ובריא בארצו.
כעם הנאמן לבניו ולעצמו.
כעם שחלקיו השונים אוהבים זה את זה.

עם עיניים רטובות מדמע, אנו מביטים כעת קדימה.
מבינים שעוד נכונו לנו אתגרים ומבחנים.
מבינים שמתוך אותם ח"י ימים – אנו בוחרים בחיים.
בוחרים להמשיך לבנות חיים של טהרה ונקיות.
להמשיך לגלות ערבות ואחריות, שותפות ואמונה.
להמשיך לגלות רגישות ואחווה, גם בימים של שגרה.
לגלות דאגה לאחֵר ולגורלו, גם כשהוא חי לידי.

ח"י ימים של טהרה.
מתוכם עלינו להמשיך לגלות דבֵקות בארץ הזאת ואהבה לעם הזה.
להמשיך לגלות פן רוחני של קרבת אלוקים, ומתוכו פן מעשי של בניין החיים בארץ.

ברדיו שמעתי ריאיון עם מדריך טיולים שהסביר ששלושת הצעירים נחטפו ליד "דרך האבות".
הצדק אִתו, ולא רק גאוגרפית.
כולנו צועדים בדרך האבות.
מעיר האבות, דרך מקום נפילת הבנים, אל עבר הר בית ה'.
ממשיכים במסע שבו פתח אברהם אבינו ובו המשיך דוד מלכנו.
מסע נצח של עם הזוכה לחזור בדורנו, מתוך קשיים גדולים – לארצו ולעצמו.
לעתים אנו שרים "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (בהשראת ספר אורות, עמ' נד–נה).
מילים אלו אינם רק שיר, אלא גם קריאת כיוון.
קריאה לאגור כוחות, ולהמשיך יחדיו לבנות ולהיבנות.
להמשיך לצעוד בדרך האבות, אל עבר הר המוריה.
ביחד.
באמונה.