[size=150][b]אברי גלעד Avri Gilad[/b][/size]
מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי־נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס. הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע. 

בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, רובם על ידי הרומאים, ומיעוטם על ידי יהודים במהלך מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בתוך חומות ירושלים בין ארבעה זרמי יהדות. נלחמו פנימה והחוצה בו בזמן, ובסוף כמעט כולם נשחטו, ואלה שלא, הובאו לרומא להיות עבדים ושפחות. משם התפזרו לכל העולם

זו היתה הנקודה שבה נופצנו, כעם. אז איך זה שרק דתיים עוסקים בזה? מה, יש להם זיכרון יותר ארוך? האם חילוניות מכתיבה גם שכחה מוקדמת? ואם כך, במה מלאה עגלתנו, ושמא היא באמת ריקה, כפי שטוענים עלינו הדוסים? ומה עם השואה? מתי נשכח אותה? 

אני לא מת על ימי צום, וגם אי הקפדה על היגיינה אישית ליממה שלמה לא עושה לי את זה. אבל זה שאני לא מתחבר למנהגי האבלות היהודיים לא אומר שאני צריך להתנתק מהשורש שלי, מהסיפור שלי, מההיסטוריה שלי.

זה גם לא אומר שאני חייב ללכת למסעדה דווקא בערב הזה. אם בשנת 70 אנשים חיטטו בגללֵי בקר כדי למצוא בהם שאריות שניתן לאכול, אני יכול להישאר בבית ערב אחד, לאכול בצנעה ולחשוב על אבותיי ואימהותיי, שנולדו בזמן גרוע במיוחד להיות יהודים.

הכאב הזה, שנגרם בשנת 70 לרבים כל כך מבני עמנו, זרם וזורם בכלי הדם שלנו באלף ורסיות שונות, שמקורן אחד: חורבן הבית, חורבן הארץ, חורבן העם. זה לא קרה לאצטקים, לשוּמרים, למאורים. זה קרה לנו, פה. מי שמתעלם מהיום הזה, ואפילו במחשבה, מפסיד תחושת שייכות עמוקה, שנותנת זהות אמיתית בעידן של פוליטיקה של זהויות מומצאות. 

ניסיתי את שתי האפשרויות. רוב חיי ניסיתי איך זה להרגיש לא שייך. בשנים האחרונות אני מנסה להרגיש שייך. בשבילי, להיות שייך עובד יותר טוב. שייך לעם ישראל, על ההיסטוריה שלו, על הכאב שלו, על ההווה שלו, על העתיד שלו כאן, שנעוץ בשנה ההיא, לפני 1,949 שנים, שנת 70 לספירתם.