[size=150][b]אל תיגע בהגה! / הרב ארז משה דורון[/b][/size]
יום סגרירי. הכביש לפניי והרוח מכה בפנים.
קצת לפני העיקול ימינה, פתאום הוא אמר לי: "אל תיגע בהגה!"
"מה?" עניתי, "ודאי אתה לא רציני".
"אל תיגע בהגה", חזר הקול, נינוח.
הסיבוב הולך ומתקרב.
"אתה בטוח במה שאתה אומר?" שאלתי.
מניסיון של שנים, כבר למדתי שכשהוא מדבר אתי, אני צריך לקבל את דבריו בכל כובד הראש. אבל הפעם זה נשמע הזוי, בלתי אפשרי, מלחיץ לחלוטין.
 
משכתי את ידיי רק "טיפה" מההגה, נוגע-לא נוגע, רגלי בכוננות על הברקס, וכך נכנסנו לסיבוב. לא התנגשנו בשום קיר. לא סטינו מהמסלול. זה עבר בשלום. אבל ידעתי את האמת - לא עזבתי ממש.
וכבר התקרבנו לסיבוב הבא.
"אל תיגע", הוא אמר.
"אתה יכול להחליף הילוך, לשנות מהירות, לעצור, לאותת, לצפור, לעקוף, שים מוזיקה אם אתה רוצה, אבל בהגה - אל תיגע".
 
על החיים ועל המוות. עזבתי את ההגה. רועד. הרגל עדיין על הגז.
עברה דקה. עברו שתיים. נשארתי בחיים. פקחתי עיניים. הנסיעה התנהלה כרגיל.
 
"ככה זה אמור להתנהל כל הדרך?" שאלתי.
"כל הדרך", הייתה התשובה.
"ונגיע ליעד?" המשכתי להקשות.
"רק ככה נגיע".
"אולי אני פשוט לא אעשה שום דבר ואתה תנהג", הצעתי בשיא הרצינות.
"לא, זה הרכב שלך. אתה צריך לנהוג בו. אתה קובע את המהירות".
"ואת הכיוון?"
"אני קובע, הבנת".
"אבל זה מפחיד".
"מפחיד יותר לקחת כיוון בלי לדעת לאן צריך להגיע, אתה לא חושב?"
"אני באמת לא יודע".
"כשתתרגל, תתחיל ליהנות. אתה רק נוסע שלי".
"אתה בטוח?"
"זה נקרא אמונה".
"טוב, אני עוזב".
"אבל לגמרי".
"תן לי להתרגל".
"נתתי לך כבר".
"טוב".
 
"בכל פעם שאתה תופס את ההגה, אתה מתחבר לטבע. אתה מאבד קשר אתי.
כל הנגיעות שלך בהגה - הכבוד, הכסף, השאיפות, ההצלחות, העבודה, הזוגיות, חינוך הילדים, המשפחה, המשימות שלך, הלימודים... הכול היה יכול להסתדר הרבה הרבה יותר טוב, אילו היית עושה את שלך, אבל בלי ההגה. אתה הרי לא יודע את הכיוון".
 
"אני באמת לא יודע".
 
"כשתתרגל, תתחיל ליהנות. אתה רק נוסע שלי".